יום הזיכרון הבין-לאומי להנצחת קורבנות השואה ויום המאבק באנטישמיות

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

ומברכים שיהיו רבים כמוכם.

בפתח דבריי אני מבקשת להתייחס קודם כול, באמת – ברשות הניצולים, ברשות מרים היקרה – אז בפתח דבריי, לפני שאתייחס לנושא הדיון, אני רוצה להתייחס לבשורה המטלטלת שקיבלנו אתמול, הבשורה על השבתו של מגן עלומים רני גואילי, השם ייקום דמו, לקבורה באדמת ארץ ישראל. זהו רגע שבו הכאב הפרטי והלאומי מתערבבים זה בזה. רני, לוחם יס"מ עז נפש, יצא להילחם עם כתף פרוקה, ועמד בקו האש באותו בוקר של שמחת תורה, חיסל מחבלים רבים, מסר את נפשו על קדושת השם והגנת העם והמולדת. ורני שב הביתה.

למשפחת גואילי היקרה, טליק ואיציק, הלב יוצא אליכם. עברתם למעלה משנתיים ארוכות של אי-ודאות וציפייה, ומאז אתמול עם ישראל כולו בוכה איתכם ומצדיע לבנכם הגיבור. רני הוא חוליה בשרשרת הדורות של לוחמי חירות ישראל, אלו שלא נרתעו ועשו הכול כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן בביטחון. נמשיך לשאת את זכרו בגאון וללמוד את גבורתו.

אדוני היושב-ראש, אני מקפידה מאוד על תאריכים עבריים, כמו שאתם מכירים, אך היום אחרוג ממנהגי. היום 27 בינואר, התאריך שבו העולם מציין את יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה ולגבורה, היום שבו שוחררו שערי הגיהינום עלי אדמות, מחנה השמדה אושוויץ-בירקנאו, והעולם עמד משתאה מול הזוועה שנחשפה.

כשאני ניצבת כאן מולכם היום, אני לא יכולה שלא לחשוב על סמיכות הזמנים המצמררת שבין התאריך הלועזי הזה לבין הלוח העברי שלנו. השבוע בבתי הכנסת ברחבי העולם קוראים את פרשת בשלח, הסיפור המכונן של יציאת מצרים וקריעת ים סוף.

תחשבו רגע על פרעה, המלך שספג עשר מכות. המדינה שלו נחרבה, המים הפכו לדם, בהמותיו נפחו נשמתם, בני עמו נטרפו, החושך כיסה את הארץ, בכורותיו מתו, ובסופו של דבר הוא נשבר. הוא משחרר את בני ישראל ואומר להם: קומו, צאו מתוך עמי. נדמה היה שההיגיון ניצח, שהסבל נגמר. אבל מה קורה מייד אחרי זה? פרעה משנה את דעתו. הוא רותם את המרכבות ויוצא לרדוף אחרי העם היהודי לתוך הים. ולמה? הרי אין בזה היגיון צבאי או כלכלי, הוא כבר הובס. התשובה כואבת אך פשוטה: הוא רודף אחריהם כי זה חזק ממנו. כי האנטישמיות היא לא דעה פוליטית, היא אובססיה, היא מחלה.

ההיסטוריה שלנו מלמדת אותנו שיש אנשים ויש משטרים שהשנאה ליהודים צרובה להם עמוק בתוך הדנ"א. בדיוק כמו שפרעה לא יכול לשלוט בדחף להשמיד אותנו, גם במחיר טביעה בים, כך גם הצורר הנאצי, יימח שמו וזכרו. גם כשגרמניה כבר הפסידה במלחמה, גם כשלא היו להם רכבות לתחמושת לחזית, את הרכבות לאושוויץ הם המשיכו לשלוח עד הרגע האחרון. השנאה הייתה הדלק שלהם, המהות שלהם, הדנ"א המעוות שלהם.

לצערי, אנחנו לא צריכים להרחיק לכת בספרי ההיסטוריה. בכל שנות קיומה של מדינת ישראל ראינו את אותו הרוע המוחלט מרים את ראשו. שוב קמו עלינו לכלותנו. אותם אויבים, עם אותו דנ"א רצחני, שחשבו שיוכלו לטבוח בנו, לשרוף את בתינו, לסיים את מה שהתחילו קודמיהם. הם חשבו שדמנו הפקר. הם חשבו שברגע האמת הם יצליחו לרצוח את הגוף, את הרוח של העם הזה.

חבריי, לאורך כל הדורות האנטישמיות פושטת צורה ולובשת צורה, אבל הגרעין נשאר זהה – חוסר יכולת להכיל את קיומו של העם היהודי. זה לא בגלל מה שאנחנו עושים אלא בגלל מי שאנחנו. אבל, ויש כאן אבל גדול: פרעה טבע בים ואנחנו עברנו ביבשה; האימפריה הנאצית התרסקה לעפר ואנחנו כאן. הם מונעים משנאת מוות ואנחנו מונעים מאהבת החיים. זהו סוד הקיום שלנו. מול הדנ"א של ההרס שלהם, עומד הדנ"א של הנצח שלנו. ההיסטוריה הוכיחה שכל מי שניסה להשמיד אותנו נעלם מעל בימת ההיסטוריה, בעוד העם היהודי הקטן, הנרדף והחבול, קם מן העפר, מנער את האבק וממשיך לצעוד.

אנחנו עומדים כאן היום כדי להזכיר לעולם את מה שהיה, אבל בעיקר כדי להגיד לעולם את מה שיהיה: אנחנו לא הולכים לשום מקום. אנחנו כאן כדי לבנות, ליצור, להאיר ולהישאר. המהות שלנו היא מהות של תקווה. זה מה שאף רודף, אף רודף מאז ועד היום, לא יצליח לעולם לנצח. עם ישראל חי.