יום הזיכרון הבין-לאומי להנצחת קורבנות השואה ויום המאבק באנטישמיות

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חברות וחברי הכנסת, ניצולים, מרים - - -

תודה רבה. היום, ביום השואה הבין-לאומי, אני עומד כאן כדי לזכור לא רק את השואה באירופה, שהייתה עצומה כאסון נוראי לעם ישראל, וגם לאחר 7 באוקטובר שקיבלנו תזכורת – אנחנו צריכים כל יום – כל יום אנחנו זוכרים, לא צריכים את יום השואה הבין-לאומי דווקא. אני עומד כי אני רוצה לספר סיפור שואה אחר, אך הוא חלק בלתי נפרד מהשואה של העם היהודי – סיפורם של יהודי לוב וסיפורו של סבי ניסים סומני ואטורי, שאני קרוי על שמו, זיכרונו לברכה, שלא זכה לראות אותי עומד כאן על הדוכן הזה, שזו הוכחה ניצחת לניצחון שלנו, של עם ישראל כאן בארץ ישראל.

בשנת תרע"א, 1911, פלשה איטליה ללוב וכבשה אותה מידי האימפריה העות'מאנית. במהלך מלחמת העולם השנייה הצטרפה איטליה לציר הרשע, וחוקי נירנברג הוחלו על יהודי לוב. גם שם נשללו זכויות, גם שם הוחרמו רכוש וחירות, וגם שם הוקמו מחנות. סבי נלקח למחנה ג'אדו – מחנה ריכוז והשמדה בלב המדבר הלובי, כ-180 ק"מ מדרום מערב לטריפולי. למחנה הובלו כ-2,600 יהודים; 562 מהם נספו ברעב, במחלות, בעינויים. זהו אינו נתון סטטיסטי – אלו בני אדם, אלו משפחות, אלו חיים שנגדעו.

בחורף תש"ג, בשנת 1943, נכנסו הכוחות הבריטיים ללוב וקטעו את תכניות הגרמנים להעברת יהודי לוב למחנות ההשמדה באירופה. אך גם לאחר השחרור הביטחון לא שב: פרעות קשות גבו את חייהם של מאות יהודים, והאמון בהגנת השלטון הזר אבד. מתוך ההפקרות הזו קמה תובנה ברורה: יהודי טריפולי הקימו ארגון הגנה עצמאי, ובהמשך התעצמה העלייה לארץ ישראל, לעיתים בניגוד לעמדת השלטון הבריטי. באפריל 1949 הפליגה האונייה הראשונה מטריפולי לחיפה, בערב חג החירות; החלה יציאת יהודי לוב מן הגלות האחרונה.

סבי נישא לסבתי אמיליה עוד בטריפולי. הם עלו יחד לארץ ישראל והקימו כאן משפחה לתפארת: שמונה ילדים, עשרות נכדים ונינים לרוב. זה הניצחון שלו.

חברות וחברי הכנסת, כשאנו עומדים כאן היום, בכנסת ישראל, במדינה ריבונית עם צבא שמגן על אזרחיה, עם מערכת בריאות, תשתיות וכלכלה, ובירתה ירושלים, עיר הבירה לנצח, אנו נושאים באחריות כפולה: לזכור וללמד – ללמד את הצעירים שנמצאים פה ביציע; אתם דור העתיד שלנו, שתבינו שיש לנו פה מסר חד וברור, בעיקר ביום הזה: עליכם להמשיך אותנו כאן, בארץ ישראל. לזכור את כל קהילות ישראל שנרדפו ונפגעו, גם אלו שסיפורן הודר לשוליים, ולא בכוונה דווקא, וללמד את הדורות הבאים שמדינת ישראל אינה מובנת מאלה. היא תוצאה של כאב, של הקרבה ושל החלטה לאומית אחת: לעולם לא עוד. יהי זכרם ברוך של כל אלו שלא זכו להגיע ולראות הנס הזה שנקרא מדינת ישראל.

אני עומד כאן כחבר בכנסת ישראל, כסגן יושב-ראש הכנסת, אדוני, ובאמת אנחנו רואים את זה וסוחבים את זה איתנו, ולפעמים יש לנו כאן ויכוחים, בבית הזה. צריך לזכור היום ובכל יום שאנחנו נלחמים על דבר אחד – על נצח ישראל. אלה שרצו לרצוח יהודים, אם זה בשואה ואם זה ב-7 באוקטובר, לא שאלו: מי כאן ימין, מי שמאל, מי מרכז או מי ממפלגה כזו או אחרת. כולנו כאן ביחד. כל כנסת ישראל – אני יכול להגיד ומרשה לעצמי להגיד גם בשם האופוזיציה – אנחנו מאוחדים. יש בינינו גם חברויות. אתם יודעים שלפעמים שואלים: איך אתם מאחור? לפעמים גם יש חברויות, יש שיתופי פעולה גם בפעולות שהכנסת עושה, אם זה בוועדות ואם זה חוקים, ואתם רואים שיתוף פעולה של קואליציה ואופוזיציה.

ואני אומר לכם כאן כניסים ואטורי, וניסו להוציא ממני כל מיני דברים – אמרת כך ואמרת כך – לא, אני אומר כאן, הינה, פה, כולם שומעים אותי: אנחנו, עם ישראל, מאוחדים ביחד מול אויבנו. שאף אחד לא יחשוב שהוא יכול לחסל את מדינת ישראל בגלל ויכוח פוליטי בתוכנו. היו לנו ויכוחים קשים מאוד לפני 7 באוקטובר, שזו דוגמה – תמיד אנחנו מקבלים מהקדוש ברוך הוא סימן מסוים. מועד כזה שמגיע, אסון גדול לעם ישראל – תחשבו מה קרה בשואה: מעל שישה מיליון יהודים נספו – אנחנו מקבלים תמיד את האות, את הסימן הזה, שאנחנו צריכים להבין דבר אחד: רק ביחד ננצח. זו לא סיסמה ריקה מתוכן. זו סיסמה אמיתית, שאני מאמין בה.

ואני קורא לחבריי: באמת, מעבר לוויכוח הקשה בינינו אנחנו צריכים להבין דבר אחד: רק ביחד, שנצעד ביחד. והאויבים שלנו צריכים להבין דבר אחד: כולנו אחים, כל עם ישראל אחים, ואנחנו נמשיך לנצח את האויבים שלנו רק בזכות זה שבסופו של דבר אנחנו מאוחדים. ואני אומר לכם דבר אחד: אסור לנו לחכות לאסון כדי להיות ביחד, לאהוב אחד את השני. עם ישראל מאוחד. תודה רבה.