תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, אני חושבת שזה חוק כל כך חשוב, ואני שמחה שיש כאן שיתוף פעולה בין הקואליציה לאופוזיציה כדי לקבע את הזיכרון של אירועי 7 באוקטובר.
מאז 7 באוקטובר מדינת ישראל, בטח הדרום, בטח כביש 232, נהפכו להיות אנדרטה. בכל מקום שאתה הולך, בכל מקום שאתה נוסע, אתה רואה את האתרים של הנופלים, אתה רואה משפחות שמניחות זרים, גלעדים בצידי הדרך. אני עוד לא מדברת על אתר כמו הנובה, אתר שכל פעם שאתה מגיע אליו הוא משתנה, נוספים עוד דברים ועוד זיכרונות.
לפני כחצי שנה יצאתי עם המשפחות של התצפיתניות של נחל עוז לאנדרטה מיוחדת של התצפיתניות גם הן, שהמשפחות שלהן עשו. כמעט בכל עיר בארץ, בכל יישוב, יש כיכר, יש אתר זיכרון, אפילו ביישובים קטנים. הייתי לא מזמן גם בקריית טבעון, וראיתי את האנדרטה לשתי צעירות. ובכלל, צריך לזכור: מדינת ישראל היא מקום קטן, ובסוף במקום הקטן הזה, כשכולנו נהפכים לאתר גדול וטראומטי – כמה חשוב שתהיה רשות אחת שתרכז בתוכה את הזיכרון הלאומי.
החוק הזה קובע גם את יום הזיכרון הממלכתי בצבא, במסגרות החינוך, אבל גם הקמה של רשות זיכרון שתאחד בתוכה את כל העדויות והחומרים. כמובן, זה לא יכול להיות רק של הכנסת, זה חייב להיות בשיתוף עם הציבור, עם משפחות שכולות, עם משפחות חטופים, עם השורדים, עם הקהילות שנפגעו. החוק הזה, זה לא רק כדי לזכור מה היה, אלא כמובן לוודא שדבר כזה לא יקרה לנו שוב.
נראה לי שלזימי אמרה את זה בסוף הדברים שלה, על הזיכרון הלאומי, שבעצם זה כלי גם איך ללמוד והמחויבות שלנו לעתיד של הילדים שלנו ושל הנכדים שלנו לקבע את הזיכרון. אני רוצה להגיד משהו אחד אחרון: אני חושבת שהחוק הזה שונה בנוף. אני חושבת שהאחדות בו ניכרת. אחרי שאמרתי את זה, אנחנו חייבים לזכור שהנושא של 7 באוקטובר לא יכול להיות נושא שהופך לימין ושמאל. לא יכול להיות שיש משפחות שכולות כאלה, משפחות שכולות כאלה – כולנו נמצאים בתוך האירוע הזה.
באמת, גם כשאתה נוסע ב-232, גם כשאתה מגיע לאתר של הנובה, לא נראה לי – באמת הנושא הזה של הטבח הזה, היום הנורא הזה, יצר בנו אחדות כזאת, כאילו, עם כל האסון הגדול, יצר בנו אחדות. במשך חודשים רבים פעלנו כולם באמת למען המשפחות ולמען משפחות החטופים.
אני מרגישה שלא עבר הרבה זמן, אתה יודע, עברו שנתיים פלוס, והמרחק נהיה עצום, כאילו שאתה חושב על מה עברנו כאן בחצי שנה הראשונה, ואיפה אנחנו נמצאים היום – זה נורא בעיניי, כי יש משפחות שהן שם, הן לא יצאו משם.
לפני חודש ליוויתי דיפלומטית בכירה מאוד ממועצת אירופה, ולקחתי אותה לכרם שלום ולנובה. אחרי שהיא נסעה בחזרה, הלכתי לעשות סיבוב קצת, אתה יודע, בין הפרצופים המוכרים, והתקדמתי – לא יודעת, משהו, איכשהו נמשכתי לשם קארין – אני לא מכירה – והגעתי – בסוף, מי שמכיר את האמבולנס, איפה שהאמבולנס היה, יש שם אנדרטה של אותם 18 נרצחים ונרצחות של האמבולנס שהסתתרו, והאמבולנס קיבל אר-פי-ג'י. ישב שם אבא על ספסל, ובכה. ישר אמרתי לו: אתה אבא של- הוא אמר לי: אני אבא של קארין. לא יודעת למה הגעתי אליה, באמת, אין לי מושג, גם לא הכרתי אותה. אתה יודע, אני שנתיים אחרי, אנחנו כבר נמצאים במקום אחר, ואתה רואה את האבא יושב שם על הספסל וממרר בבכי. ואני אומרת לו, תגיד, למה אתה יושב פה? למה אתה לא יושב בבית העלמין? אז הוא אמר לי, כל מה שנשאר מקארין פה, כל מה שקיבלתי זה ארבע שיניים, הילדה שלי קבורה כאן, בנובה. אתה יודע, יצאתי משם, וכמובן, ישבתי איתו והוא סיפר לי, והוא הראה לי תמונות שלה, כמה שהיא הייתה מהממת.
אבל למה אני מספרת את זה? כי יש אנשים – אנחנו כאילו המשכנו, אבל יש אנשים שהם שם, אתה מבין? אז לפחות בשבילם שנדע להעביר את החוק הזה גם, ושנדע גם להתאחד בתוכנו. תודה.
597 מילים של מירב בן ארי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.