אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני מתכבד להגיש את הצעת החוק הזו – שהנחתי אותה, אני חייב לומר, זמן קצר אחרי אירועי 7 באוקטובר – מתוך הבנה שאנחנו נמצאים גם בקרב על הנרטיב, ואנחנו נמצאים גם בקרב על המורשת. צריך להבין שהרבה מאוד מהזיכרון וממצבות הזיכרון עלולים ללכת לאיבוד. 1,200 אזרחים וחיילים שילמו בחייהם ב-7 באוקטובר; מאות פצועים, מאות חטופים; יישובים שנכבשו – זאת הפעם הראשונה שכבשו לנו יישובים – ונשרפו. ב-7 באוקטובר, אדוני היושב-ראש, גם היו סיפורי גבורה ותושייה יוצאי דופן, של אזרחים שהצליחו להציל חיים, בחלק מהמקרים תוך שהם משלמים בחייהם שלהם.
לכן, מוטלת עלינו החובה לשמר את הזיכרון הזה למען התיעוד והמחקר שלא יאבד חלק מהזיכרון או חלק מההיסטוריה, וגם שהזיכרון הזה יהיה ממלכתי. כמדומני, אדוני היושב-ראש, אם אני לא טועה, אתה מורה להיסטוריה בהכשרתך. אתה מבין עד כמה חשוב הפרק הזה והזיכרון הזה, שימורו ותיעודו, והיכולת ללמד אותו את הדורות הבאים. כי אנחנו עוד לא מעכלים את מה שהיה פה ב-7 באוקטובר. אני חושב שגם אנחנו עדיין נמצאים בתוך האירועים, ועדיין לא סיימנו את האירוע הנורא הזה שקרה למדינת ישראל באותה שבת.
אז דווקא איסוף החומר, השימור שלו והקמת רשות זיכרון שגם תהפוך את הדבר הזה למשהו ממלכתי, שיוכל להילמד על ידי הדורות הבאים, בעת הזאת הוא חשוב ביותר. אני שמח שבסופו של דבר גם הממשלה הצטרפה לזה, עם הצעת חוק ממשלתית; אני מקווה שנעביר את החקיקה הזאת כמה שיותר מהר, כדי שאף אחד לא יצליח – אם הוא ינסה בכלל – למחוק את הזיכרון של האירועים הקשים האלה. תודה.
243 מילים של עודד פורר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.