קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי הכנסת, חברים, 612 ימים עברו מאז היום שבו המדינה שלנו התעוררה למציאות בלתי נתפסת, 612 ימים של כאב, של לוויות, של צווי מילואים בלי סוף, של 55 חטופים שלא חזרו. ובתוך כל זה, במקום להילחם על החיים שלנו, הממשלה נלחמת על הישרדות פוליטית. בזמן שחיילים נלחמים ונהרגים, ראש הממשלה מקדם חוק השתמטות המונית; בזמן שמשפחות מתמודדות עם אבל ושכול, הממשלה מתעסקת בספינים כמו פיטורי היועצת המשפטית – מזל שהיא קיימת – רק כדי להסיט את השיח ואת תשומת הלב מהמציאות האמיתית. כישלון טוטלי. זוהי ממשלה שלא מתפקדת – לא בביטחון, לא בכלכלה, לא במדיניות חוץ. והאמת? היא גם לא מתביישת בזה. בזמן שהציבור שורד, הם מחלקים מיליארדים בכספים קואליציוניים; בזמן שצה"ל זקוק ללוחמים הם מקדמים חוקים שמעודדים אי-גיוס; בזמן שאזרחים שואלים מתי החטופים חוזרים, הממשלה לא נותנת תשובות. זוהי מדינה במסך מפוצל – בצד אחד לוחמים אמיצים, ובצד השני ראש ממשלה שבורח מהכרעות, גורר אותנו לכיבוש עזה בלי תוכניות, בלי גב בין-לאומי ובלי עתיד.
אבל יש דרך אחרת. אזרחי מדינת ישראל, יש אלטרנטיבות. אפשר להפסיק את הבזבוזים, לבטל משרדי ממשלה מיותרים, להוריד מיסים למעמד הביניים ולהשיב את התקווה. אנחנו לא ניתן לייאוש לנהל את המדינה. אנחנו לא ניתן למשתמטים לנהל את התקציב. אנחנו לא ניתן לפחד לנהל את סדר-היום. ביום רביעי נעלה את חוק פיזור הכנסת. אנחנו ניאבק עליו לא בשבילנו אלא בשבילכם, כי למדינה מגיעה ממשלה אחרת – ממשלה שמכבדת את אזרחיה, שמגינה על חייליה, שמחזירה את החטופים ושעובדת ולא שורדת. תודה.
238 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.