ציון יום ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הסגל הדיפלומטי, מכובדיי כולם, אנחנו מציינים את היום הזה מתוקף החוק שחוקק כאן, בבית הזה, בזכות חברי חבר הכנסת עודד פורר, ב-2017. אני עוד לא הייתי בכנסת אבל סיעת ישראל ביתנו קידמה את החקיקה. על פי החוק אנחנו מציינים את היום הזה, המיוחד, בימי שלישי. יום שלישי זה לא היום הכי פורה בכנסת, לכן אני מראש מסביר לכל הנוכחים באולם לא להתייחס לאולם הריק.

בדיוק. אולי אדוני ישקול בעתיד להעביר את הימים האלה לימים שבהם הכנסת תוססת ויש חברי כנסת ושרים שנמצאים באולם. אני חושב שדווקא היום הזה הוא מאוד חשוב, כי אם לא היה היום הזה, אני לא בטוח שהכנסת בכלל הייתה קיימת, ואני גם לא בטוח שעם ישראל היה קיים, אם לא הניצחון הזה ב-9 במאי 1945.

80 שנה לניצחון על גרמניה הנאצית, 80 שנה לניצחון של העולם הנאור על החושך, 80 שנה לסיום השואה, הטרגדיה הכי נוראית בתולדות עמנו. כאשר אנחנו מדברים על הניצחון הזה יש לזכור את הניצחון הזה בשלושה מישורים: המישור הראשון זה המישור הלאומי שלנו, של העם היהודי – הזיכרון של הגבורה היהודית. אני ממליץ בחום לכולכם, לכל המכובדים, לבקר במוזיאון הלוחם היהודי, שנמצא בלטרון. המוזיאון הזה בעצם מסמל את הגבורה היהודית ומספר את סיפורם של למעלה ממיליון וחצי חיילים יהודים בצבאות הברית. 250,000 יהודים נפלו בצבאות של הקואליציה, 500,000 חיילים לחמו בצבא האדום של ברית המועצות, ושם היו 300 גנרלים יהודים. למעלה מ-150 יהודים קיבלו את העיטור הכי גבוה, גיבור ברית המועצות. 500,000 לחמו בצבא האמריקאי, ושם היו רק שלושה גנרלים יהודים. זה ההבדל. מצד אחד בצבא האמריקאי היה חופש דת, שמרו על הכשרות ועל המנהגים, בניגוד למה שהיה בברית המועצות, שם כולם היו אזרחים סובייטים שווים, אבל דווקא בצבא האדום היו 300 גנרלים שפיקדו על הלוחמים בשדה הקרב, ובהחלט זו גאווה.

אחד מהם, דרך אגב, הוא סבי, קרסנוב אלכסנדר, שהיה קצין בצבא האדום, שנלחם, שלוש פעמים נפצע ואפילו זכה לעלות למדינת ישראל ב-1996 ונפטר בגיל מבוגר יחסית ב-2009, כאשר הוא בן 93 במותו. עליו אני מספר, כי בעצם גדלתי על הסיפורים שלו. גדלתי כילד בברית המועצות על סיפורי הגבורה. אני מאוד שמח שהוא מסמל מבחינתי גבורה יהודית, כמו שמסמל גם אביו של אביגדור ליברמן, שגם לחם. יחד עם הסיעה היינו ביום שישי, ב-9 במאי, במוזיאון הלוחם היהודי. אני בהחלט ממליץ לכולכם להגיע למוזיאון הזה, ובאמת למלא את המידע החסר הזה, הכל-כך חסר לכולנו, בשביל לדעת שלא רק היה מרד בגטו ורשה – זה חלק מהנרטיב – לא רק היו פרטיזנים, אלא מיליון וחצי חיילים יהודים לחמו בגבורה.

המישור השני שאני רוצה להתייחס אליו זה המישור המדיני. המלחמה ההיא, לפני 80 שנה, הוכיחה שכאשר אין לך מדינה, העם שלך בסכנת קיום, וזה מה שראינו בשואה. לא הייתה מדינת ישראל, לעם היהודי לא הייתה מדינה, ולכן בעלי הברית קודם העדיפו להכריע את הנאצים ואחר כך להציל את היהודים.

זאת גם סוגיה היסטורית, וראוי שהרבה היסטוריונים ייתנו על זה את הדעת: מה היה קורה אם בעלות הברית היו מפציצות את אושוויץ ב-1942, ולא כפי שקרה, שהצבא האדום שחרר את אושוויץ ב-1945? אגב, הקצין הראשון שנכנס למחנה אושוויץ היה קצין יהודי. זאת גם סגירת מעגל: קצין סובייטי שהוא יהודי נכנס לאושוויץ ובעצם שחרר את היהודים ושם קץ לכל הזוועות שהיו במחנה הזה. אני חושב שגם היום אנחנו צריכים ללמוד את השיעור הזה: קודם כול צריך להציל את היהודים, ואחר כך להכריע את האויב.

אפרופו, 58 מאחינו ואחיותינו עדיין נמצאים בשבי של חמאס בעזה, ולכן כולנו צריכים קודם כול לשחרר אותם, ואחר כך להכריע את האויבים. יש, אדוני היושב-ראש, יותר מדי סופרלטיבים בימינו: נאצים חדשים, לא נאצים חדשים; איפה נלחמים, איך נלחמים. אני חושב שהזוועות שראינו ב-7 באוקטובר בהחלט מתקרבות לזוועות של השואה. כמו שאמרתי, היום יש מדינה חזקה ולא הייתה סכנה קיומית, למרות הזוועות. הסכנה הקיומית היחידה שכרגע מרחפת מעלינו היא רק איום הגרעין האיראני. זאת באמת סכנה קיומית, וגם על זה אנחנו כמדינה – כמדינת ישראל אחרי 80 שנה מהשואה – נצטרך לתת את הדעת. אני חושב שכאן בבית הזה כולנו מאוחדים בנושא הזה. אין פה קואליציה ואופוזיציה, אין פה מחלוקת. מי שמאיים עלינו ומי שמנסה להגיע לפצצת אטום, אנחנו צריכים להיות בטוחים שפצצת האטום תהיה נגדנו. הפצצה הזאת תהיה נגדנו אם, חלילה, האויבים שלנו ישיגו אותה.

המישור האחרון, ובזה אסיים, אדוני היושב-ראש, זה המישור המוסרי, הייתי אומר כך. לפני שלוש שנים, כאן בבית הזה, עמדתי על הדוכן ואמרתי – אני אסיים בדקה – שליבי כואב מאוד לראות את מה שקורה באירופה בעקבות המלחמה; שהמדינות שהביסו את הנאצים בעצם נלחמות היום אחת בשנייה. אמרתי אז, לפני שלוש שנים, שזאת פגיעה בזיכרון של סבי. הוא נולד באוקראינה, אבל כל החיים חי במוסקבה, ברוסיה, ואני אומר היום בצער רב שכעבור שלוש שנים עדיין יש שפיכות דמים באירופה. כולי תקווה, ואני מתפלל שהמלחמה הזאת תסתיים. אני חושב שמדינת ישראל תמיד תסייע ככל שניתן, ואני מאוד מקווה שהאיום הזה, שכרגע הוא איום באירופה, ייעלם כמה שיותר מהר. זה הלקח שכולנו צריכים ללמוד. גם כאן, אני מקווה מאוד שהמלחמה תסתיים בהכרעה, ושהחטופים שלנו ישובו. שוב, אני ממליץ לכולכם להגיע למוזיאון הלוחם היהודי ולראות את ההיסטוריה של עמנו. וכמו שאומרים ברוסית (אומר ברוסית: יום ניצחון שמח). תודה רבה.