קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
פעם ראשונה שאני נואמת כשאתה יושב-ראש, איזה כיף.
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, 542 ימים, המלחמה התחילה ולא הסתיימה. אנשי מילואים, הלוחמים שלנו, מקריבים את נפשם יום-יום, ובהם שלוש נשים – – –
תודה, אדוני היושב-ראש. הלוחמים שלנו ממשיכים להקריב את חייהם, עוזבים את העסקים שלהם, את המשפחות שלהם, והחטופים שלנו טרם הוחזרו הביתה, ובהם שלוש נשים שהמשפחות שלהן רוצות לקבור אותן פה בארץ ישראל, וזה לא קורה, וזה פשוט הורס אותן מבפנים. מאות משפחות נהרסות, מאות משפחות סובלות – אלה שמחכות ליקיריהן שעדיין נמצאים בשבי, שבי נורא, ואלה שמחכות ללוחמים שלהן שממשיכים לתת למדינה את מה שהם חייבים לתת; יוצאים למילואים בלי לחשוב מה יהיה עם הילדים, מה יהיה עם העסקים, עם הפרנסה, כי הם יודעים שזו חובתם לצאת ולהגן על אזרחי מדינת ישראל.
בשבוע שעבר דיברתי עם בחורה בשם לונה סרגיינקו. אולי למישהו מצלצל השם שלה – אולי מישהו קרא אמש את הכתבה ב-ynet; זה תורגם גם לשפה הרוסית באתר וסטי. לונה היא אחותו של ולדיסלב סרגיינקו, מילואימניק, לוחם, אזרח ישראלי, שנלחם למען המדינה. הגם שהוא היה צריך את המדינה שתילחם עבורו, היא הפנתה לו את הגב, וזה עצוב. ולדיסלב סרגיינקו, זיכרונו לברכה, לוחם בצנחנים, בגיל 15 איבד את אביו, בגיל 20 הוא עשה עלייה לישראל, וממש כעבור שנה הוא התגייס לצה"ל, לצנחנים. הוא היה כל כך גאה שהוא משרת בצה"ל ושהוא תורם למדינה שלנו. והוא היה חייל בודד, ללא עורף משפחתי, והיה לו קשה, אבל הוא המשיך והיה גאה שהוא לוחם במדינת ישראל. אחרי השירות הצבאי שלו הוא התחתן, הקים משפחה לתפארת, התגורר ביפו.
כשהחלה מלחמת חרבות ברזל הוא נתן למדינה 209 ימים ברציפות. כשחזר הביתה, המשפחה ראתה את השינוי הדרסטי במצב הנפשי שלו. זה התבטא בחוסר שקט, חרדות, התפרצויות זעם. הם פנו למשרד הביטחון, לאגף שיקום. הם התקשרו ואמרו: יש בעיה, אנחנו מזהים שיש לוולדי בעיה. אבל מה קרה? אמרו שיחזרו אליהם ואף אחד לא חזר. הם ביקשו עזרה, אבל במקום חיבוק ותמיכה הם נתקלו במערכת אטומה. ולדיסלב היה אב טרי לילד קטן, אבל הוא שם קץ לחייו.
הטרגדיה והאבסורד אינם נגמרים כאן. מדינת ישראל, שביקשה מוולדיסלב לתת לה הכול – לתת את חייו – פשוט מסרבת להכיר במשפחה שלו כמשפחה שאיבדה חייל. המשרד לא מכיר בו ולא מכיר במשפחה כמשפחה שכולה שמקבלת הטבות במשרד הביטחון, לא באימא, שנכנסה לדיכאון עמוק ולא מתפקדת, לא מסוגלת לעבוד – היא מחכה לתשובה, לטיפול בתיק שלה בביטוח לאומי, והם לא מקבלים שום עזרה; לא האלמנה עם שלושה ילדים – היא לא מקבלת עזרה ושום תמיכה – ולא הילד, וכמובן לא אחותו. שום דבר. הם יצאו לגיוס המונים כדי לעזור לאנה, אלמנתו של ולדיסלב, כדי שיהיו לה כספים לשרוד עם הילדים.
אבל הוא לא עשה את זה בגלל שהיו לו בעיות בעסק או אהבה שהוא לא מקבל בחזרה. הוא נלחם עבורנו, עבור אזרחי מדינת ישראל, עבור מדינת ישראל, והמדינה לא הכירה בפציעה שלו, בפציעה שלו בנפש, ולא נתנה לו טיפול בזמן. אתם יודעים, המשפחה, כשלא קיבלה עזרה ממשרד הביטחון, הם פנו לקופת חולים לקבל עזרה ממערכת הבריאות בקהילה. אתם יודעים, שלושה חודשים הם חיכו עד שמישהו יבדוק אותו. מישהו שנמצא במצוקה נפשית ונפצע בנפשו במלחמה, לא יכול לחכות שלושה חודשים לטיפול נפשי. זו תקלה שהמדינה חייבת לתקן.
507 מילים של טטיאנה מזרסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.