תמיכת הממשלה והקואליציה בהצהרות טראמפ הובילה לסיכול עסקת החטופים והסכם הפסקת האש

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, האי-אמון מוגש על השהיית חוק הגיוס בימים קשים, אולי הקשים ביותר לביטחון המדינה. החוק הזה, שהיה צריך להיות מקודם באופן מיידי, ממוסמס כבר שנתיים, לא מקודם, ופוגע בצה"ל.

בכל זאת, היום זה היום ה-500 למלחמה שנכפתה על ישראל והתרחבה. אני מבקש לדבר גם על מטרות המלחמה, שהושגו באופן חלקי, וגם על ההצלחות, לצד מחירים כבדים, אבל בעיקר על העובדה שעדיין 73 חטופים נמצאים ברצועת עזה וקיים חשש כבד מאוד לחייהם כל דקה, כל שעה, כל יום. אני מזכיר לך, השר סמוטריץ', אתה היית חלק משבעה, תשעה שרים שהיו המפקדה העליונה של מדינת ישראל ב-7 באוקטובר, 06:29. האחריות הייתה אצלכם, ואתם אחראים למה שקרה ואחראים גם להשיב אותם.

בית המשפט, שדיברת עליו כזה שאתה לא מאמין בו ושאפשר להמונים להגיע לגדר, לפרימטר – זה שקר שחוזרים עליו וגורמים עוול. מאחר שראש הממשלה היה נתניהו, אפשר לבדוק איתו. בית המשפט העליון, במרץ 2018, דחה עתירות שרצו לצמצם את הוראות הפתיחה באש, שאני שיניתי והרחבתי, והביאו ל-30,000 נפגעים בפרק זמן קצר יחסית. העובדה היא שאף אחד לא חדר לשטח ישראל, אף אחד לא חדר לשום יישוב. מי שהיה אמור לעשות את תפקידו, עשה אותו. גם היה אלוף פיקוד מוכשר מאוד בשם אייל זמיר שפיקד על האופרציה הזאת. אני בטוח שנבחר למדינת ישראל רמטכ"ל טוב, וזו הזדמנות לברך אותו.

בכל זאת, אנחנו נמצאים בצומת החלטות, צומת גורלי. הערב מתכנס הקבינט וידון על המשך מתווה החטופים והשגת מטרות המלחמה, הזירה הצפונית, עזה ויהודה ושומרון. אני רוצה להדגיש שבעיניי, מעל הכול, הדבר החשוב ביותר לביטחון הלאומי ולעתיד המשותף שלנו הוא חיזוק החוסן הלאומי של מדינת ישראל, שנתפס בעיניי כמרכיב המרכזי. לכן השבת החטופים היא מחויבות עליונה של המדינה למי שהופקרו ומרכיב רציני בחוסן החברתי ובחוסן הלאומי, כמו גם נושא האי-אמון – השבת הערבות ההדדית לחברה הישראלית בדמות חוק גיוס שיביא לשירות רחב להגנת מדינת ישראל, והייתי מוסיף לזה את שינוי סדר העדיפויות הלאומי בדרום ובצפון.

אין לי ספק שהאינטרס העליון של מדינת ישראל היום הוא לממש את שלב א' ולעבור למימוש שלב ב' ושלב ג' על פי מתווה בנימין נתניהו; הוא מנסה להדביק את זה לביידן, לאחרים. במתווה שהוא הביא ב-27 במאי וביקש מאיתנו להצביע כולנו תמכנו, כולל הוא. המשמעות הייתה להשיב את כל החטופים בתמורה לאסירים, הפסקת אש קבועה ונסיגה של כוחות צה"ל מרצועת עזה. הבנו שזו נסיגה לפרימטר. זה היה נכון לפני שנה וזה נכון גם היום. אני רק חושב שאם היה אומץ להחליט החלטות משמעותיות לפני שנה, היה אפשר להשלים את המשימה ברצועת עזה, היה אפשר לעשות גם את ההיפוך האסטרטגי בצפון, וכל הניסיונות לטשטש את הסיפור ולבנות אותו לאחור לא יעמדו בוועדת חקירה שתשמע מה נאמר בחדרי הדיונים.

ההבנה שלי, כמי שעשה את זה מגיל 18 עד גיל 59, היא שנמשיך להילחם בטרור ולהילחם בארגון חמאס עד השמדתו. אין לנו את האפשרות לבחור, זה לא נתון לבחירה. החזון של חמאס הוא להשמיד את מדינת ישראל. מדינת ישראל נלחמת נגד הטרור מאז הקמתה ועוד הרבה שנים לפני, לכן אנחנו מנצחים יום-יום באופן שבו מדינת ישראל מתפתחת, מתחזקת, מביאה יהודים מהעולם ומגדלת פה יהודים אל מול האויבים שלנו, שיכולים לשאול את עצמם מה הם השיגו.

ברור לגמרי שהמצב העתידי ברצועת עזה חייב להיות כזה שארגון חמאס לא קיים, לא ככוח צבאי ולא בשלטון, שיתקיים פירוז של רצועת עזה ושלישראל תישמר סמכות ביטחונית גוברת. כל התירוצים על כך שלא יאפשרו לנו לחזור למלחמה הם תלושים, בעיקר לאור הבחירה של נשיא אמריקאי שתומך ויתמוך בחזרה למלחמה בכל נקודת זמן. לכן המצב הרצוי הוא שהניהול האזרחי של רצועת עזה יהיה על ידי הקהילה הבין-לאומית, העולם הערבי, עם דומיננטיות מצרית, ולא של ישראל, למרות שהחלום של חלק משרי הקבינט מהשבוע הראשון – וזה היה ניכר באופן שבו הם מתבטאים – הוא לקדם את המטרות הסמויות של החזרת התיישבות לרצועת עזה ומטרות אחרות שלא הופיעו במטרות המלחמה.

מכאן האי-אמון שמוגש בעקבות מסמוס חוק הגיוס. האיחור בחיזוק צה"ל – בעיניי, אני רואה בזה הפקרות. העובדה שהממשלה לא מאפשרת לצה"ל להתחזק, זה מה שמביא אנשי מילואים, הורים לילדים, לסבב שלישי ורביעי וחמישי, שמשרתים מאות ימים ומשלמים בחייהם. ולצערי, יש הרבה מאוד יתומים במלחמה הזאת, בעוד עשרות אלפי צעירים בני 18–25 לא לוקחים חלק במימוש הייעוד של צה"ל להגן על המדינה ולהבטיח את הקיום שלה. רק לחשוב שחלק מרכזי בממשלת ישראל הוא מפלגות ושרים ששייכים למפקדה העליונה של צה"ל, ששולחים חיילים לסיכון חייהם ולמותם, ומחליטים על מי יחזור ומי לא יחזור, ומתנגדים לחוק גיוס שיביא כל בן 18 לשרת בצבא ולעשות את המשימה הקדושה הזאת, שבעיניי היא זכות ולא חובה.

הכישלון בהגנה על האזרחים ב-7 באוקטובר יצר את המצב שמחייב את ישראל להשתנות שינוי גדול – ודיבר על זה גם שר האוצר, הצורך לשנות את אתגרי הביטחון. השינוי המרכזי בעיניי הוא צורך בצבא סדיר גדול משמעותית להגנה על גבולות המדינה, למימוש אחריות ביטחונית גוברת ביהודה ושומרון ועזה, לפעילות יזומה בשגרה ובחירום במקביל לאימונים למלחמה כוללת, שצה"ל לא עסק בה כבר שנה וחצי, והוא יצטרך באיזשהו שלב לחזור לאימונים. לכן אנחנו נדרשים להגדיל בצורה משמעותית מאוד את היקף הכוח הסדיר גם בגיוס חרדים, בגיוס בני מיעוטים, בהארכת שירות של חודשיים – כך נכון, בעיניי – ולאפשר לצה"ל לממש את מה שמופיע בדוח נגל, של 8,000 או 10,000 אנשי קבע, כדי לתת תשובה לתפנית החמורה, שתימשך שנים ארוכות.

אנחנו נדרשים לתקן את התאונה ההיסטורית-ערכית של הסכם קואליציוני בין הליכוד לאגודת ישראל, שבה ניתן פטור גורף לעשרות אלפי צעירים, מה שהפריט את הערבות ההדדית במדינת ישראל ופרם את המחויבות של כלל האזרחים למדינה. רצוי לפעול בהסכמה, רצוי לעגן בכבוד את מעמד לומדי התורה, אבל להבין שזו חובה. ופה אני מוטרד מאוד, כחבר ועדת החוץ והביטחון, שמשתתף בחודשים האחרונים בעשרות דיונים ורואה את התרגילים, את הטריקים, השטיקים – הרצון להעביר חוק שהוא הכול חוץ מחוק גיוס שיביא אלפי לוחמים, כמו שצה"ל דורש: 4,800 עד יולי הקרוב, 5,800 מתגייסים עד יולי הבא, והמחזור אחרי זה – כל המחזור יקבל צווי גיוס, כך שהנטל על אנשי המילואים ירד; שצעירים בני 18 ייקחו חלק בזכות להגן על מדינת ישראל. לזה נדרש חוק שיהיה חוק חד וברור של גיוס לכול, של סנקציות אפקטיביות, וגם מתן תגמול והוקרה למיטיבים הגדולים ביותר של החברה הישראלית, המשרתים בסדיר, בקבע ובמילואים.

מאחר שאני לא רואה את ממשלת ישראל עושה את זה, והיא לא ראויה לאמון הציבור בשעה הקשה הזאת, שבה אי-קידום של השבת החטופים בשלב השני ואי-קידום חוק גיוס לכול, אני חושב שממשלה כזאת לא ראויה לאמון, ולכן אני ממליץ להצביע אי-אמון בממשלה.