ממשלה המקדמת השתמטות חוקית ומגדילה את העול על הרוב העובד והמשרת

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה, אדוני היושב בראש. גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, הצעת האי-אמון הזאת מדברת בעצם על מה שאני קוראת לו חוק ההשתמטות, אבל אני עוד אגיע לזה בהמשך דבריי. אני לא יכולה שלא לפתוח את דבריי בהצעת האי-אמון הזאת ואת המליאה הזאת בלי לדבר על מה שקרה במדינת ישראל ביום שבת. קיבלנו אלינו שלושה מחטופינו, שהם כבר שבים, וכמובן התמלאנו תחושת שמחה ועוד סדקים בלב התאחו, עוד שלושה סדקים. ויחד עם זאת, אני חושבת שזה היה רגע שבר מאוד גדול בחברה הישראלית לראות אותם חוזרים בצורה שבה הם חזרו. אני חושבת שכל יצור אנושי שיש לו לב פועם בחזה לא יכול להסתכל על התמונות האלה ולהישאר אותו בן אדם. אני בטוחה שמרבית האנשים במדינת ישראל, זה זרק אותם להיסטוריה שלנו, לאירועים הכי קשים בהיסטוריה של העם היהודי, ולא יכולנו שלא לעשות את ההשוואה הזאת. וכן, יש פה אנשים שחושבים שצריך להשוות את זה לשואה ויש את אלה שסוברים שלא, וזה בסדר שיש דעות שונות, אבל כולנו, אני בטוחה, מסכימים שלא יכולים להיות מראות כאלה של אזרחינו במדינת ישראל.

הבהילות שאני מרגישה כשאני מדברת היום כאן היא פשוט כי הם ימותו. הפחד והחרדה והדאגה היא שמתוך 76 חטופים שעדיין שם, רבים עדיין בחיים, והם פשוט ימותו. הם ימותו. ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שהם ימותו. אנחנו צריכים לעשות הכול כדי להציל אותם. והיום בוועדות הכנסת היה מאוד מאוד קשה. היה מאוד קשה עם הדיסוננס הזה בין מה שהמשפחות חשות כרגע לבין לקיים דיונים בכנסת על פקודת בנקים, על שטחי מרעה ועל כל מיני דברים. אפילו דיונים על חטופים, שהם מאוד מאוד חשובים, לא יכולים, לא יכולים להשתוות לכך שהבית הזה יתאחד כולו בקריאה להשבת החטופים. אבל לא כמו שאנחנו תמיד אומרים, אלא ביחד, בפעימה אחת וכמה שיותר מהר. אסור לנו לפרוס את זה, אסור לנו לדרג את זה. אין לנו את הזכות יותר לדרג את זה כי הם פשוט ימותו.

וכשישבתי בוועדות ושמעתי את המשפחות מדברות – את אחות של שלמה מנצור, שהוא בחודש הבא בן 87, ואת בתו, שממש פרצה בבכי ואמרה שהיא רוצה לחבק את אבא שלה – אני לא יכולה להישאר אדישה ולהמשיך בסדר-יומי כאילו הכול בסדר. התפקיד שלנו כנבחרי ציבור זה לייצג את העם ולעשות את הדבר הנכון, והדבר הנכון שצריך לקרות בבית הזה זה שכולנו נתאחד בקריאה לראש הממשלה, שאני מבינה שאמור להגיע לכאן, לממש את העסקה במלואה ובמיידי, לצמצם את לוחות הזמנים, לבטל פעימות, לייצר פעימה אחת כוללת להחזרת כולם הביתה, החיים לשיקום, והמתים לקבורה. וכשאני אומרת "החיים לשיקום" אני רוצה לקוות שהם יישארו בחיים.

אתמול שמעתי את אימא של אלון החטוף – אני לא חושבת שמי שראה את הריאיון הזה מסוגל להישאר אדיש – מספרת שהיא קיבלה מידע מהחטופים ששבו עכשיו שהילד שלה פצוע בעיניו מרסיסים, והוא לא מטופל, והוא כבול בשלשלאות כמו חיה, כמו חיה, במנהרות. איך אנחנו יכולים להמשיך את סדר-היום שלנו? איך אנחנו יכולים להמשיך כרגיל כאילו כלום לא קרה כשזה המצב של החטופים שלנו? איזה עם אנחנו, מי אנחנו, מה אנחנו, אם לא נחזיר אותם? איך נוכל לחיות עם עצמנו, עם המצפון שלנו, כמי שעיני העם נשואות אלינו להוביל אותם, לייצג אותם? אם לא נחזיר אותם, איזה מין עם אנחנו? לאן אנחנו הולכים? מה הדרך שלנו? מה היהדות שלנו?

רציתי לקשור את זה לחוויה שחוויתי אתמול. אתמול נסעתי לסיור בחברה הדרוזית בצפון, הייתי בפקיעין, בבית ג'ן, בחורפיש, ופגשתי אנשים מופלאים, קודם כול את ראשי המועצה המופלאים, באמת, וגם פעילים ותושבים, ששוחחו איתי על המצוקות של החברה הדרוזית. אבל בסיום היום הזה נכנסתי לכפר הילדים בחורפיש, שזה כפר שמשקם ילדים מרקעים מאוד קשים מהחברה הדרוזית. זה כפר מאוד יוצא דופן ומאוד ייחודי. כשעשיתי סיור במקום והסתכלתי – כל המקום היה מלא בציורים של ילדים להשבת החטופים. ולרגע אחד קינאתי ביכולת שלהם להיות כל כך מאוחדים בקריאה להשבת החטופים, מה שאנחנו, בינינו לבין עצמנו, לא מספיק יודעים לעשות, כי יש עדיין אנשים שחושבים שלא צריכה להתבצע עסקה, שלא ירימו את ידם, ובכך הם חורצים את גורל החטופים למוות בייסורים. אני לא יכולה להבין, לא יכולה להבין אנשים שמרימים את ידם לשלילה לעסקה הזאת. לא יכולה ולעולם לא אוכל להבין.

רציתי לדבר לרגע על החברה הדרוזית כי אני מרגישה שעם ישראל עושה להם עוול מאוד מאוד מאוד גדול, והמצוקות שהם סיפרו לי עליהן – זו לא פעם ראשונה שאני כמובן מבקרת שם ושומעת על המצוקות אבל זה חוזר על עצמו מיישוב ליישוב וזה הדהים אותי – אין גינת שעשועים לילדים, אין מגרש כדורגל, אין אולם ספורט, אין היכל תרבות. דברים בסיסיים מינימליים שכולנו מכירים מחיי היום-יום שלנו, אצלם הם לא קיימים. אפילו בשכונה שלי, בשכונה שלי בתל אביב, יש אולי חמישה גני שעשועים. זה בלתי נתפס.

ואי-אפשר להתעלם כל פעם מחדש מהבעיות המהותיות שמאפיינות את החברה הדרוזית וזה בראש ובראשונה ולפני הכול חוק הלאום, וכמובן חוק קמיניץ, שבעצם דוחק את האוכלוסייה הזאת, גם החוצה מתוך היישובים שלהם, כי הם לא יכולים לבנות ולהתפתח, וזה משפיע כמובן על היכולת שלהם להינשא, ואפילו משפיע על אחוזי הגירושים בחברה הזאת. וזה לא רק תוכניות החומש שמתבטלות ותקציבים שהבטיחו להם ולא הגיעו בפועל, זה באמת תקיעת אצבע ממושכת ממש ישר לתוך העין.

מה שהיה מדהים כשפגשתי את ראשי המועצה המדהימים האלה, זה שבניגוד להרבה אנשים בבית הזה, אותם לא מעניין הכוח, והכסף והכבוד. אלה אנשים שהיו בכירים מאוד בצבא, במשטרה, בכוחות הביטחון שלנו ויכלו לשבת בכיף בפנסיה בבית, אבל הם החליטו לגשת לחיים הציבוריים כדי לעשות למען התושבים שלהם. בזמן שאנחנו מפלים אותם בחוק הלאום ובכל כך הרבה דברים שהם פירטו בפניי, הם משרתים את מדינת ישראל. הם הולכים לצבא, והם נופלים בצבא, והם מחרפים את נפשם בשבילנו, בשביל הביטחון שלנו, בעוד אנחנו מפלים אותם. הדיסוננס הזה הוא בלתי נתפס, שיש חלקים שלמים ומגזרים שלמים בעם היהודי במדינת ישראל שלא משרתים את המדינה ולא תורמים את חלקם לחברה; ויש חלקים אחרים שכן תורמים וכן נותנים, אבל אותם מפלים ונגדם מחוקקים חוקים מפלים. יש אפילו יישובים, כמו חורפיש, שלא התפנו בתחילת המלחמה, למרות שהמליצו להם להתפנות, בעוד הם סופגים ירי רקטות אין-סופי, וכטב"מים. ראיתי סרטונים של פגיעות, זה היה באמת בלתי נתפס. כשעדיין הייתה סכנה מרחפת של פלישה של חיזבאללה, התושבים שם התגייסו תחת פקודת "בני המקום" והקימו מערכי האבטחה, חילוץ, פינוי רפואי ביישובים. הם שיתפו פעולה באופן מלא עם הצבא. הם אירחו אותם. הם פתחו כמובן את כל מבני הציבור, והעבירו סיוע משמעותי, ועשו הרבה מאוד דברים כדי לפעול עם הצבא ועם הרשויות השכנות כדי להציל חיים של אנשים.

הזכויות שלהם מגיעות להם, כי באבני היסוד של המדינה שלנו קבעו האבות המייסדים מכל קצוות הקשת הפוליטית, שמדינת ישראל תקיים שוויון זכויות ללא הבדלי דת, גזע ומין. כל הזמן מדברים פה על לעשות חוזה חדש בין הציבור לבין המדינה, ושכל הצדדים חייבים לקיים את הצד שלהם בחוזה. אבל לפני שרצים לנסח חוזה ישראלי חדש, הגיע הזמן שהממשלה תתחיל לקיים את הצד שלה בחוזה כלפי החברה הדרוזית וכלפי כל אזרחי המדינה. זה לא נתפס שגם אחרי שנים של אצבע בעין, החברה הדרוזית ממשיכה להתגייס למען המדינה, ממשיכה לשרת את המדינה, ומלמדת אותנו הרבה פעמים ציונות יותר טוב ממה שאנחנו בעצמנו עושים.

אז מכאן אני רק רוצה לשלוח להם חיזוק ותודה על מי ומה שהם, ושאנחנו נעשה הכול כדי לפעול לתקן את העוולות שהם חווים כחברה. שוב, רק משפט אחרון, אני חוזרת על הבקשה והדרישה שלנו מראש הממשלה: לקיים את העסקה במלואה. לקצר אותה, לצמצם את המועדים, ולהביא את כולם בפעימה אחת. תודה רבה.