קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, כבוד היושב-ראש. חברי וחברות הכנסת, אפשר להסתכל במתח הקיים בתוך האולם ומחוץ לאולם – אתם לא תראו, אבל קיים מתח – ואפשר לחשוב שהבעיה שעומדת על הפרק וכולם לחוצים ממנה היא העניין של כן לסגור עסקה ולהחזיר את החטופים, כן להפסיק את המלחמה או לא להפסיק את המלחמה. אבל לא. לא על זה כולם במתח. כולם במתח על הצעת החוק בעניין הרבנים ועוד משרות של רבנים. על זה ממשלת ישראל בתוכה מתקוטטת, ובתוך כנסת ישראל – בזמן שהממשלה מנהלת מלחמה בלתי פוסקת כבר תשעה חודשים, בזמן שיש 120 חטופים, עדיין, ואף אחד לא יודע למה מתמהמהים בעסקה או במתווה לשחרורם.
אתמול ראש הממשלה דאג בצורה הכי ברורה – ביד ימין לשלוח את הצוות לנהל משא ומתן על מתווה שכנראה הביא הרבה תקווה שיכול להיות שסוף-סוף יהיה מתווה לשחרור החטופים; ביד שמאל לשחרר ולחתום על הצהרה לתקשורת שכובלת את ידי האנשים שאמורים לנהל את המשא ומתן.
כבר אי-אפשר להתעלם מהעובדה שכולם כבר מכירים, שהמלחמה הזו היא מלחמה על ביטחונו של מר נתניהו.
המלחמה הזו היא בעיקר מלחמה שבאה לשרת את המשך כהונתו בממשלה. המלחמה הזו לא באה משום מקום כדי להגן על אזרחי מדינית ישראל.
כל הזמן זורקים לנו את האחריות על מה שקורה. העמדות שלנו היו מאוד ברורות מהתחלה. מי שהעמדה שלו לא ברורה כלפי החטופים הוא דווקא ראש ממשלת ישראל, לא אנחנו.
לא אנחנו המכריעים אם יהיה מתווה או לא.
לא אנחנו אלה שאחראים על שליחת החיילים למלחמה שלא יודעים מתי היא מסתיימת – – –
לא אני המחליטה איך לשמור על ביטחונם של האזרחים.
אנחנו מהיום הראשון קראנו לשחרור חטופים, אנחנו מהיום הראשון קראנו להפסקת המלחמה.
268 מילים של עאידה תומא סלימאן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.