ממשלה שפוגעת בצה"ל כצבא העם

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתיי חברי הכנסת, הלוואי שלא הייתי צריך לעמוד פה.

יכול להיות. אנחנו נמצאים בזמן מלחמה. מלחמה קשה, צריך לומר, מורכבת, שמתארכת יותר משחשבנו פעם שמלחמות יכולות להימשך – אבל גם את זה למדנו שכנראה נגמר העידן של מלחמות של יומיים, שישה ימים או גם 21 יום.

המלחמה מתמשכת. ובזמן כזה, במיוחד כשאנחנו פוגשים הרבה מאוד משפחות שכולות, אנחנו פוגשים הרבה מאוד לוחמים, אנחנו פוגשים לוחמים אצל משפחות שכולות. כשאתה פוגש את הלוחמים שבאים – הייתי אתמול גם בקרני שומרון וגם בהוד השרון, ואתה פוגש את האנשים ואתה רואה, עם כיפות ובלי כיפות; אלה פעם הפגינו למהפכה מהצד הזה, ואלה היו במהפכה בצד הזה; והיית מצפה שגם בבניין הזה יהיה איזשהו מסר של אחדות שמלחמה מחייבת.

אבל אולי לפני שאני עוצר במה צריך להיות בבניין הזה, הייתי מצפה שלפחות בממשלה הזאת יהיה מסר של אחדות, של ממשלה שעובדת לטובת העם. כשאתה בא ואתה שומע – אתם יודעים, אתה יכול לפני נאום כזה ללכת לעוזרים שלך ולהגיד: חפש איפה יש דברים שקשורים לממשלה נגד מערכת החוק והמשפט; חפש איפה יש דרכים, דברים, התבטאויות של הממשלה נגד עצמה, איך שרים מתייחסים לשרים – אדוני היושב-ראש, אני יכול להגיד לך יותר מזה: איך שרים מתייחסים לגופי אכיפת החוק בתוך הממשלה. רוצה שאגיד לך יותר מזה? איך שרי הממשלה – רוצה שאגיד לך יותר מזה? שרי הקבינט – מתייחסים לראשי מערכת הביטחון. אלה לא דברים שלא היו בשעת מלחמה; אלה דברים שלא היו מעולם, מעולם, במדינת ישראל. ערמה של שרים – אני בכוונה אומר ככה – לא העזו להתגולל ככה על ראשי מערכת הביטחון, וגם לא על היועץ המשפטי לממשלה או על היועצת המשפטית לממשלה.

אתה מסתכל על עצמך ואתה אומר: תגיד, הם עושים תחרות? אחרי זה הם באים לפה מראש הממשלה ומטה, אומרים לנו: יחד ננצח ואתם לא מבינים את זה. הם מסתכלים עלינו.

אני אמרתי את זה פעם. המשפט שאני צריך אולי להגיד – לעמוד על רגל אחת ולהגיד את כל המנהיגות ואת כל החינוך שאתה רוצה לומר. מה למדת? תמצת את זה. אדוני היושב-ראש, אתה יודע, עשיתי תפקידים שקשורים לחינוך ולמנהיגות, הייתי גם מורה בבית ספר תיכון. אני יודע מה זו דוגמה אישית.

מפקד בה"ד 1 שלך? אחרי זה נדבר על זה איפה טעינו ואיפה הצטיינו. נכון, הזכרנו את זה. אבל אני רוצה לומר, אגיד לך מה שלא לימדתי אותך, בגלל שלמדתי את זה אחר כך, כשהבת שלי הלכה להתנדב עם המכינה, עם המדרשה שלה, לפני העקירה, גירוש, פירוז, נסיגה – תקראו לזה איזה מילה פוליטית שאתם רוצים – בגוש קטיף. היא הייתה במורג. מורג היה היישוב הכי קשה בגוש קטיף אז. הכי קרוב לדיר אל-בלח – לא משנה, מבחינה חברתית, מכל הבחינות. הן חזרו אחרי שבוע, והיא נשארה. שבועיים, שלושה, חודש, ואז אני אומר לה: לירון, תגידי – תלכי, עוד יהיה לך זמן לשרת את המדינה. עובר עוד שבוע, ואני אומר לה: לירון, פעם שמעת את אימא או אותי אומרים לך ללכת למורג? היא מסתכלת עליי ככה, והיא ואומרת לי – שומע, היושב-ראש? היא מסתכלת עליי ככה ואומרת לי: אבא, זה לא משנה מה אמרתם, משנה מה הבנתי. זהו.

זאת אומרת, הילדים שלנו, הפקודים שלנו, אוספים מאיתנו מסרים כל הזמן, גם כשבא לנו לקחת הפסקה קצת. אנחנו לא קובעים מתי הם ייקחו דוגמה אישית. הם לא מבינים רק את מה שאנחנו אומרים להם, הם מבינים את מה שהם מבינים מאוסף ההתנהגויות שלנו.

כששר אומר או מתגולל על הרמטכ"ל, כששר מתגולל על היועצת המשפטית לממשלה, כשאומרים לראשי מערכת הביטחון: אז מה אם אתם אומרים ככה? לדוגמה על עצירים מינהליים משקרים, ויודעים שהם משקרים – הרי למי הם רוצים לדאוג? הם רוצים לדאוג לאלה שבבוקר שרפו ג'יפ של צה"ל. מה, הם רוצים לדאוג למחבלים? לא. ראש השב"כ רוצה לדאוג בעיקר למחבלים, שהוא צריך בשבילם צווים מינהליים; גם למי ששורף בתים של פלסטינים עם ילדים בתוכם, כדי למנוע את זה; או, אם הוא שותק בחקירה, כדי שיהיו לו כלים, כי לימדו אותו לשתוק בחקירה. אז מה באים לפה ואומרים לראש השב"כ ולרמטכ"ל? אתם לא מבינים. אנחנו נעשה חוק, והם יעשו חוק.

עכשיו, מה יגיד מישהו שאומר לו הרמטכ"ל: הסתער ימינה, הסתער שמאלה – דרך המפקדים למטה? הוא יגיד לו: מה פתאום? לימדו אותנו שיש לך נסיבות אישיות, פוליטיות, אתה הולך לישון בלילה כשאתה צריך לעבוד. זה מה שאומרים שרים לרמטכ"ל בישיבות קבינט. מה אנחנו רוצים שיבינו? יחד ננצח. אני אומר לך – באמת, אני לא צריך להגיד לך, אתה יודע את זה – אני מאוד בעד היחד. אבל תגידו, אתם בעד היחד? אני בטוח שגם השר אמסלם בעד היחד. אז איך זה מסתדר עם מה שייאמר פה בעוד כמה דקות? אני יש לי תעודות על הביחד. מה זה אומר? שעכשיו נלך לוועדת חוקה מחר בבוקר ונתכנס על איך, לדוגמה, בוחרים את נציב קבילות השופטים.

השר אמסלם, דרך אגב, אני רוצה לגלות לך משהו: בבית המשפט העליון על הגיוס ישבו תשעה שופטים. נדמה לי שארבעה או חמישה מהם הם שמרנים, או דתיים בסימונים שלכם – חדשים כבר, כאילו; מיניתם אותם. ההחלטה שהתקבלה הייתה פה אחד. דרך אגב, חלק מההחלטה שהתקבלה – אתה יודע את זה, אני מניח, קראת את הפסיקה, אני מקווה שקראת – הייתה שהיועצת המשפטית לממשלה תמיד מייצגת את הממשלה אלא אם כן היא מתירה, בנושא מסוים, למישהו אחר לייצג.

אז מה זה משנה אם אמרו ככה תשעה שופטים של בית המשפט העליון, שחמישה מהם הם שופטים כאילו שמרנים, דתיים – לא יודע איך מגדירים את הדברים האלה – אבל הם לא מאלה שמתגוללים עליהם פה השכם והערב?

דרך אגב, זה כמובן לא הפריע לממשלה, וגם לכנסת, דרך אגב, לעשות פה איזה מרוץ בשביל להראות לשר לשעבר, לרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ, להגיד לו: הינה, אנחנו מביאים את החוק שאתה הבאת. אבל אתה יודע מה מצחיק? אתמול הבאתם הארכת שירות ל-36 חודשים. למה? מה, השתנתה המציאות? תחליטו, אם החוק שלפני המלחמה הוא החוק של עכשיו, אז גם משך השירות שלפני המלחמה הוא טוב לעכשיו. אז למה אתם מביאים? אז למה אתם מביאים לוועדת חוץ וביטחון, בניגוד למה שהיה לפני 7 באוקטובר, את הארכת גיל המילואים מ-40 ל-41, את משך שירות המילואים מ-28 ימים, 35 ימים, ל-180 יום? תגידו. אמרתם שההחלטה שהחלתם עליה רציפות היא החלטה נכונה. אתה יודע למה הבאתם?

מה, נגמר הזמן?

אני מציע, ואני אומר את זה בכאב גדול, באמת – אני לא בממשלה; אני רציתי – הלוואי שהממשלה הזאת, שמנהלת עם במלחמה, נוכל כולנו להתייצב מאחוריה. מכיוון שהממשלה הזאת היא זאת שפוגעת ביכולת שלנו ושל העם להתייצב מאחוריה, אני מאחל לנו שנהיה ראויים לחיילים שלנו, אבל הממשלה הזאת לא ראויה ללוחמים שלה. תודה.