קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב בראש, כנסת נכבדה, כשנפתחה המליאה והתחילו חברי הכנסת לדבר, עלו לכאן חברי כנסת ודיברו על זה שיש לנו כבר 102 נרצחים בחברה הערבית. לצערי הרב, לא עברו שלוש שעות, ואנחנו מוסיפים עוד אחד, עוד אחד, שנורה לפני פחות משלוש שעות, בחור ממיטב הצעירים של החברה שלנו, רואה חשבון, שיש לו משרד משגשג, שהתחתן רק עשרה ימים לפני שירו בו, אחמד ד'יאב מטמרה.
לא עברה שעה מאז ההודעה המרה, ואז ירי, אבל למזלנו זה היה ברגליים הפעם, ביישוב שלי, עראבה, בכביש הראשי – כביש הומה אנשים, מלא חנויות, מלא מצלמות. להגיד לכם, אני לא מספרת עתידות, אבל מה שיקרה גם הפעם, כמו בכל הפעמים הקודמות – אותו סיפור, אותו דבר: אין נאשם, ואם יש עצור, אחרי כמה ימים הוא משוחרר, והסבב מתחיל עוד פעם, אולי באותו מקום ואולי בהרבה מקומות אחרים.
אז לא יכול להיות. לא יכול להיות. איפה הממשלה? לא רואה? לא שומעת? לא חושבת שזה משהו אבסורדי? מוזר? שאי-אפשר להמשיך לחיות איתו בצורת כזאת? עד מתי? באמת, עד מתי? כשחושבים על זה לרגע, כאילו אתה מדמיין לעצמך מדינת עולם שלישי, שאין בה לא משטרה, לא שלטון, לא חוק – לא כלום. אבל לא, רק כשתפקחו את העיניים אתם תדעו איפה אתם חיים. לא יכול להיות. הפרשנות שלי לדבר הזה היא רק דבר אחד: לממשלה הזאת פשוט ממש לא אכפת – לא אכפת כי מדובר בדם של ערבי, למרות שהוא אזרח לכל דבר.
וחבל, חבל. אם לא נתעורר, נמצא את עצמנו במקומות יותר קשים – כולנו, לא רק הערבים.
241 מילים של אימאן ח'טיב יאסין. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.