ישיבה מיוחדת למען החטופות והחטופים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בני המשפחות היקרות שמכבדים אותנו בנוכחותם, הפכתם להיות בני בית בכנסת ישראל שלא מבחירה. ברוכות הנמצאות למשפחות. נישא תפילת תקווה לשלום כוחותינו ולהשבת החטופים שמוחזקים בידי האויב, ככתוב בירמיהו: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעֻלתך נְאֻם ה', ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נְאֻם ה', ושבו בנים" – ובנות – "לגבולם".

בבוקר שבת 7 באוקטובר אירע טבח איום ונורא שבמהלכו נחטפו ממדינתנו 246 אנשים שלא זכו להגנה ממדינת ישראל. 129 מחטופינו עדיין מוחזקים שם. מדינת ישראל מקדשת את החיים והחטופים המוחזקים בידי האויב. בצה"ל מחנכים את החיילים שלא מותירים את החיילים בשדה הקרב. 7 באוקטובר טפח על פנינו, וכעת אזרחינו מוחזקים חסרי ישע בידי האויב. עלינו להשיב את בנינו ובנותינו הביתה.

נפילתו בשבי של הנווט רון ארד הייתה אירוע מכונן בחברה הישראלית. הלב התרגש מכל פיסת מידע והתאכזב מחדש בכל התרחקות מהשבתו הביתה. הכישלון בהשבת רון ארד צרוב בתודעה הלאומית. אסור שיהיו לנו עוד רון ארדים. למעלה מתשע שנים סמל ראשון אורון שאול, סגן הדר גולדין, הישאם א-סייד ואברה מנגיסטו נמצאים בידי האויב. משפחותיהם מתייסרות, ומדינת ישראל מחויבת להשיבם הביתה.

האירוע של 7 באוקטובר הוא אירוע חריג בכל קנה מידה בין-לאומי והיסטורי. החטופים נעקרו מבתיהם – מבוגרים, ילדים, תינוקות שעדיין לא יכולים ללכת בכוחות עצמם, צעירים שרק יצאו לרקוד ומצאו את עצמם בסיוט שלא נגמר. כבר 80 ימים שהם נמצאים שם ברצועת עזה, בגיהינום עלי אדמות. הם לא יודעים מה אירע ב-80 הימים שחלפו; הם חיים בערפל וחרדים לגורל משפחותיהם ולגורלם שלהם. הם צריכים לשוב הביתה. זוהי חובתה המוסרית של מדינת ישראל, שלא הגנה עליהם ביום שבת. אין מטרה ערכית וצודקת מזאת.

במקורות ישנה התייחסות למצוות פדיון שבויים, וכך נכתב: "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותם, ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות".

בני משפחתם של החטופים, שחייהם עצרו מלכת, עוסקים אך ורק במאמץ השבת יקיריהם בארץ ובעולם. כחלק מהמאמץ של המדינה והמשפחות הצלחנו להשיב הביתה 112 אנשים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. לכל אחד מהם סיפור דרך משלו. לדאבון הלב, חלקם לא חזרו בחיים, ושעון החול של אלו שטרם שבו, אוזל. כל יום שבו הם נמצאים בשבי מסכן את חייהם. הם נמצאים בידיו של ארגון טרור רצחני שלא בוחל באמצעים. חמאס רצח, אנס, שרף כל דבר שנקרה בדרכו לכאן. אסור לנו להשאיר אותם שם. אנחנו חייבים להמשיך בכל הכוח ולעשות כל שניתן כדי להשיב אותם הביתה.

בימים האחרונים ועדת המשנה למודיעין, שבה אני חברה, נפגשה עם משפחות החטופים. פגשתי את קלרה מרמן בת ה-63, ששוחררה משבי החמאס לאחר 53 ימים – 53 ימים של תופת – למרבה הצער, הותירה מאחור את בן זוגה ואחיה, שלא עמדו בבחינת התבחינים של עסקת שחרור החטופים. קלרה מעוררת השתאות. למרות התופת שעברה היא קורנת אור, היא משדרת חיוניות, היא מלאת תקווה, והיא מצפה לשובם של קרוביה. כשחזרה מהשבי, סיפרה קלרה קצת ממה שעבר עליה שם. כשהמחבלים פרצו לביתה, היא הרגיעה את כולם ואמרה: בואו נעשה מה שהם אומרים ויהיה בסדר.

גם אחרי ההליכה הקשה במנהרות החשוכות והסבוכות היא אמרה שהאדרנלין עזר לה. היא הלכה והלכה ושרדה עד שראתה אור בקצה המנהרה, תרתי משמע – אני רואה אותך, קלרה. סיפורה של קלרה מעיד על אומץ לב וגבורת החטופים בשבי הנורא, והוא אות לכולנו: עלינו להשיב את חטופינו ולהבטיח שלא יהיה עוד 7 באוקטובר לעולם. עם ישראל חי.