ישיבה מיוחדת למען החטופות והחטופים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, משפחות יקרות, מדינת ישראל הציבה לעצמה שתי מטרות אחרי האסון והמחדל הנורא של 7 לאוקטובר: הראשונה היא למוטט את חמאס; השנייה היא להחזיר את החטופים. אלו שתי מטרות שוות בחשיבותן, אבל לא בדחיפותן. את יחיא סנוואר אנחנו יכולים להרוג גם בחודש הבא. אנחנו נהרוג אותו במוקדם או במאוחר. אנחנו נמוטט את חמאס ונשמיד את יכולותיו הצבאיות. גם אם זה ייקח זמן, צה"ל נחוש, וישיג את המטרה.

את החטופים אנחנו צריכים להחזיר הביתה עכשיו. זה מה שעושה הצד החזק – ואנחנו החזקים. הצד החזק מגדיר לעצמו סדר עדיפויות ופועל לפיו. בסדר העדיפויות של מדינת ישראל החזרת החטופים היא המשימה הדחופה יותר, הבהולה ביותר, התגלמות המושג "עניין של חיים ומוות". אנחנו צריכים לעשות הכול, ואנחנו נעשה כל דבר, כדי להחזיר אותם, את כולם.

אני אמרתי לראש הממשלה ואני אומר מפה עכשיו: האופוזיציה תיתן גיבוי לכל מהלך, לכל עסקה. עשינו את זה בעסקה הקודמת. לא שמעתם מאיתנו אף מילת ביקורת. קיבלתם גב מלא. אני אומר לממשלה: בעניין החטופים, זה גם מה שיהיה בהמשך. אנחנו לא נעשה עליכם סיבוב; אנחנו לא נגיד שהיינו משיגים עסקה טובה יותר; אנחנו לא נטען שפגעתם במטרות המלחמה או מנעתם את מיטוט חמאס. אם זה מביא את החטופים הביתה, אנחנו נגבה את זה.

מה שאנחנו עושים פה היום, הדיון הזה, לא יכול להיות רק הבעה של אהדה והזדהות. זו צריכה להיות התחייבות; זו צריכה להיות שבועה משותפת של שני חלקי הבית. לא נרפה ולא נעצור וכל בוקר מחדש נבחן את עצמנו אם אנחנו עושים מספיק ומה אפשר לעשות טוב יותר, אם הנסיבות השתנו, ואם יש לנו אפשרות לשנות את הנסיבות.

ישאלו אותנו: מה עם המחיר? התשובה שלנו תהיה: אנחנו מספיק חזקים כדי לעמוד גם במחירים גבוהים. אסור למדינת ישראל להפקיר את בניה ובנותיה. אם זה ייצור מציאות קשה, נעמוד בה ונשנה אותה בהמשך.

יש טובים ורעים במלחמה הזו. מעטות המלחמות שבהן הייתה בהירות מוסרית כמו זו. מול תרבות הדם והמוות של חמאס, אנחנו מציבים דמוקרטיה של חיים, חופש ואמונה ברוח האדם. מול השימוש שלהם בחפים מפשע כמגן אנושי, אנחנו מציבים את העיקרון היהודי הגדול של ערבות הדדית. חמאס מנסה לשחק בנו, להפעיל עלינו לוחמה פסיכולוגית. הם לא באמת מכירים אותנו. הם לא באמת מבינים אותנו. הרגישות שלנו לחיי אדם היא לא חולשה, היא מקור הכוח שלנו. ההתעקשות שלנו על הערכים האלה היא סוד העוצמה הישראלית. אנחנו מתמודדים עם ארגון טרור מפלצתי שחלק מהאסטרטגיה שלו זה להשתמש בחטופים כדי לקרוע את החברה הישראלית. לא ניתן לזה לקרות.

כל הורה לילד חטוף, כל בן משפחה שפגשנו, שאל אותנו אם עושים מספיק כדי להחזיר אותם. התשובה היא לא. אנחנו לא נוכל להגיד שעושים מספיק עד שהם יחזרו; עד אז, לא עושים מספיק.

חלק מהחטופים שחזרו סיפרו שהם שמעו רדיו בשבי. הדיון הזה משודר, ואני רוצה להאמין שהחטופים שלנו בעזה שומעים אותנו עכשיו. אני רוצה להאמין שהם שומעים שלא שכחנו. אני רוצה להאמין שהם שומעים שאנחנו יודעים ומבינים את חובתנו כלפיהם.

ואני רוצה להגיד לכל בני משפחות החטופים, אלה שכאן ואלה ששומעים אותנו בבית: אני יודע שיש רגעים שבהם מאבדים תקווה. אל תאבדו. לפני פחות מחודש הייתי בלילה בבית כשליהיא דיברה בטלפון עם משה, אבא של מיאה והבעל של גבריאלה. זו הייתה שיחה קשה. הוא היה לבד בבית שלו בירושלים, מיואש ומותש, והוא צעק: שכחו אותן. לאף אחד לא אכפת מהן. הן לא יחזרו בחיים, הן ימותו שם, ו-24 שעות אחר כך שתיהן היו בבית יחד עם בלה, הכלבה של מיאה. הייאוש היה מוקדם. התחושה שהכול אבוד הייתה לא נכונה. גם הלא-ייאמן קורה. הוא קרה כבר, ואנחנו נעשה הכול כדי שהוא יקרה שוב. תודה רבה.