הצעת חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 32), התשפ"ג–2023

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד היושב-ראש – – –

כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת – – –

כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה להודות לכל אחד מכם שדיבר מלב חם, מלב אוהב, לנכי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. כי בסופו של דבר יש רגעים בחיים של עם – והם רבים – שבהם מתגלה היופי של האדם. אפילו במליאה הזאת, שעכשיו היא בתקופה כל כך קשה, זכינו היום ליום שבו קואליציה ואופוזיציה פתחו את הלב לנכי צה"ל ולכל האנשים שסובלים בגלל קיומה של מדינת ישראל בכל המלחמות האלה. הם משלמים את המחיר ביום ובלילה, כולל הלומי הקרב. הכנסת נותנת להם את הכבוד להתאחד כולנו יחד עם חוק שבא לעזור להם.

אני רוצה לומר – ואני לא רוצה להאריך, אבל יושב-ראש הקואליציה אמר שגם הם רוצים להיכנס, אז תגידו למרכזת הקואליציה שתכניס אותם, כי כל אחד רוצה זכות.

אני רוצה לומר לך, אדוני שר הביטחון לשעבר בני גנץ, אתה דיברת על דברים מאוד מאוד חשובים, שלא במסגרת החוק הזה – על העניין של לעדכן את מודל השירות וכל הדברים האלה, ועל הצורך בצבא העם והצורך שתהיה חומת מגן, כי מדינת ישראל מוקפת אויבים, והדברים ברורים ומלאים. אבל אמרת נקודה מעניינת מאוד – שכל המערך הביטחוני השתנה מאז שנות החמישים עשרת מונים, בטכנולוגיות וביכולות ובכל הדברים. גם המודלים צריכים להתעדכן, ובזה אני מסכים איתך.

אבל אני רוצה לתת לך דוגמה של מודל של אדם שהביא אותי למצב שבו ישבתי עם הנכים והרגשתי את רגשותיהם. אבא שלי, זיכרונו לברכה, הרב מנשה אייכלר – אני לא יודע אם שמעת – הוא היה במחתרות והוא היה בכל מלחמות ישראל, ממלחמת השחרור עד מלחמת לבנון הראשונה, כמתנדב, והוא עסק כל-כולו בטיפול בפצועים ובפינוי, בגמילות חסד של אמת. הפעם הראשונה שהוא עשה את זה זה היה בפיצוץ הידוע בבן יהודה, כשהבריטים עשו פיגוע. לא כולם יודעים היום את ההיסטוריה – הבריטים עשו משאיות שהתפוצצו בבן יהודה כדי לנקום ביהודים, בישראלים, ואז לא היה אף אחד שיבוא לאסוף את הפצועים כי שום דבר לא היה מאורגן. אבא שלי היה מהראשונים שאספו אז פצועים, ומאז הוא לא פסק. גם במלחמת ששת הימים, כאשר הוא היה עם הצנחנים שירדו אל הכותל המערבי והר הבית, הוא בא כמתנדב ואסף פצועים ואפילו הוליך אותם בדרך אל הכותל המערבי, ולכן יש את התמונה המפורסמת, האזרח עם החולצה הלבנה יחד עם הצנחנים בכותל המערבי.

הוא לא עזב את הדברים האלה במלחמת יום הכיפורים, הוא וחבריו. הוא ארגן חברים מתנדבים מהחברה החרדית והם ירדו לסואץ. אני ראיתי אפילו תמונה. הוא לבש מדי צה"ל, כי אז הוא היה חייב את זה, והוא עמד על הגשר – אתם מכירים את הגשר הזה במלחמת יום הכיפורים שעבר את תעלת סואץ – ואחרי זה הוא עלה לרמת הגולן והוא עסק בפינוי פצועים וחללים רבים. כל החיים שלו הוא עסק בדבר הזה, והוא מודל מאוד מאוד יפה ומאוד מאוד מעשי, בלי לכפות ובלי גיוס חובה ובלי כל מיני דברים כאלה.

אני לא רוצה להאריך יותר, אבל אם אמרתי לכם שמהמחתרות עד מלחמת לבנון הראשונה – אתם מבינים בעצמכם כמה הוא חי את הדבר הזה. ולכן, כשאני ישבתי עם נכי צה"ל וראיתי את הכאב שלהם, ראיתי את האבא שלי למול עיניי, איך הוא טיפל באנשים האלה ובאבותיהם, בטח בדור הקודם. זה היה מאוד מרגש לראות את האנשים האלה, הלומי קרב, שהיו זועמים, ובצדק. איציק סעידיאן, למשל, היה גורם ממתן. הוא בא ועזר, וכל החברים, גם כשהם זעקו – זה כאב גדול, אבל הם היו עם לב גדול מאוד והיו מוכנים לעזור לחברים שלהם שרצו להעביר את החוק, והם הסכימו.

בעזרת השם, אני מקווה שבזכות ההתאחדות, ההתלכדות סביב הנושא הזה של נכי צה"ל, שזה חסד, עם ישראל יזכה לאחות את הפצעים ולאחד את השברים ונזכה כולנו יחד להיות מאוחדים, להיות גאים כשאנחנו יהודים של תורה, וכשנסראללה ירצה לחשוב שהינה, הכול מתפרק, אנחנו נראה לו פה שאנחנו עם אחד בלב אחד, כולנו בעד כולם, ותודה רבה.