אדוני היושב-ראש, חברים יקרים, ראש האופוזיציה מר לפיד, אתה יכול ללכת אם – באמת.
אתה חייב לוודא שאני עוזבת. האמת, הרגשתי קצת כמו מנוחה בחדר, כשהספדתם אותי. אני רוצה להגיד לכם, יש לי חדשות בשבילכם: אני עוזבת את הבית הזה, אבל אני לא עוזבת את המשפחה. אז אף אחד לא נפרד, ואנחנו בסך הכול בחוויה של מאמץ משותף למען המדינה בכל מקום שנהיה בו. אולי זה מה שעושה אותנו, יש עתיד – אולי זה מה שעושה אותנו מפלגה כזאת, שפשוט רוצה טוב עבור המדינה. כל אחד מאיתנו, איפה שיהיה, יעשה את מה שצריך.
הצטרפתי לפוליטיקה בינואר 2019. בינואר 2019 עמדנו יחד בבית סוקולוב, הכרזת על ההצטרפות שלי למפלגה. לא הייתי בטוחה שפוליטיקה זאת הזירה שבה אני רוצה להיות, אני מודה, וזה עוד לפני טירוף המערכות הגדול שחווינו פה בחודשים האחרונים. הגעתי ממערכת צבאית – 33 שנים בצבא – ואחר כך עשיתי כל מיני דברים מעניינים: הורדתי זיהומים בבתי חולים; הגשתי תוכנית ברדיו בגל"צ; הייתי יו"ר הוועד המנהל במכללת יזרעאל, כי רציתי להחזיר השכלה לעפולה, משום ששם גדלתי והבנתי תמיד שהשכלה היא תנאי להתפתחות.
אבל אז הגיע חוק הלאום, וחוק הלאום, מבחינתי, היה איזה סמן מאוד מטריד. חוק הלאום אמר – החלק הראשון היה – ישראל היא הבית לעם היהודי. ואמרתי, בוודאי שישראל היא הבית לעם היהודי. אבל אחר כך, כיהודים, אנחנו היינו יכולים להרשות לעצמנו להתעמר באחרים, אז היה צריך חוק שמגדיר את ההתעמרות שלנו. אנחנו, היהודים, שנרדפנו בכל שנות קיומנו כעם. חשבתי שזה מחייב שינוי, ואז אמרתי: כן, באה אני לפוליטיקה, להזמנת לפיד, ויצאנו למסע משותף.
בחיים לא הייתי מאמינה שנהיה חמש מערכות בחירות בטווח כל כך קצר. אותי זה העציב מאוד בשל חוסר היציבות עבור אזרחי המדינה. מבחינתי, אני הצדעתי לדגל הזה בכל פעם. אתם יודעים, בהפגנות, בכל פעם שאומרים התקווה, אני כמעט מצדיעה באופן אוטומטי. אתה משרת את הממלכה, אתה משרת את הדגל, אתה משרת את הרעיון של ישראל יהודית-דמוקרטית.
משהו השתבש בדרך, השתבש במובן הזה שאנחנו בבית הזה לא התעלינו. הבית הזה לא הצליח להתעלות לראיית טובת האזרח מחוץ לדלת, בשער. הדבר הזה שנקרא כנסת ישראל, שכל תכליתו הייתה לנסות להתכתש ולריב ולהפוך את היוצרות, ולעקם את המצפן של יהודית-דמוקרטית, ולעשות את זה בכוח, ומה שלא הלך בכוח בחודשים האחרונים הלך בעוד יותר כוח, כי אנחנו, הקואליציה, חזקים ויש לנו 64 מנדטים, ואתם לא מכבדים דמוקרטיה, ואתם כאלה ואתם אחרים.
הכול היה, כמובן, לא נכון, לא רלוונטי. כולנו היינו פה שרים בשורה הראשונה, העברנו כלאחר כבוד את תפקידנו לשרים שנכנסו במקומנו לתפקידים, השתדלנו לעשות עבודה מצוינת. צריך גם להגיד ששיתוף הפעולה בין לפיד לבנט, בעיניי, היה דוגמה לזה שפוליטיקה בצד, כשטובת ישראל עומדת על הפרק. היינו ממשלה שבאה לעבוד. אחר כך היו כל העיוותים: נתתם ככה, עשיתם ככה, לא זה. אבל בסוף, כשבודקים בראי ההיסטוריה מה עשינו כממשלה, מה עשינו כחברי כנסת בוועדות, בכל המקומות שפעלנו ביחד – אני הייתי בחוויה מאוד מעצימה בשנה וחצי האלה.
ואז הגיעה ההתרסקות. התרסקות לא במובן הפוליטי על זה שזכו מי שזכו וזכותם להקים קואליציה. הגיעה התרסקות במובן הזה שהכנסת הזאת לא יודעת לעבוד עבור הציבור. היא עובדת עבור עצמה, היא משרתת את עצמה, היא משריינת ומבצרת ומחסנת ראש ממשלה שחושש מכל השדים ומכל הפחדים בעולם, ויש לו סיבות טובות לזה. וכולם, כל החלק הזה, עובד אצלו כדי לשרת אותו.
ואז מגיע שר משפטים מטעם עצמו, ומחליט לקחת את המדינה לתהום. יש לו מוציא לאור – הידיים המבצעות זה אדון רוטמן, שעושה את זה בדריסה מוחלטת של כל מה שנקרא עבודת קואליציה-אופוזיציה, והוועדות האלה מתרוקנות מתוכן, כי יש יו"ר שהוא קובע ועל פיו יישק דבר, וכל השאר שטויות. ואז, אם יש מישהו שמפריע, כמו היועצת המשפטית לממשלה, שאומרת: רגע, חבר'ה, זה לא סביר שתתנהגו ככה, אומרים: לא לדאוג, אנחנו נפטר אותך; ואם לא נפטר אותך – נפצל אותך; ואם לא נפצל אותך – נאיים עלייך. ואז, אם יודעים שזה יגיע לבית משפט, אומרים: רגע, בואו נחסל את בית המשפט, כי בית המשפט לא טוב לנו בסידור הזה, כשאנחנו רוצים לעשות מה שאנחנו רוצים. אז בית המשפט ראוי לחיסול או לשינוי או למניפולציה כזאת או אחרת שלא תאפשר לשופטים לבצע את עבודתם.
אז אמרתי שאני עוזבת היום את הבית הזה, את הקירות, את המליאה, בהרגשה שאפשר אחרת, שיכולנו להיות, הקואליציה הייתה יכולה להיות יותר מחויבת כלפי הציבור שבחר; אגב, לא רק בחר, כי כשאני רואה בכל הפגנה – ואין הפגנה שאני לא נוכחת בה, בכל מקום – אני אומרת לעצמי: אם מישהו היה פה, בבית הזה, מסתכל על המפגינים מבפנים, לא מבחוץ, והיה אומר: מי אלה המפגינים האלה? זה בשר מבשרנו, אלה האנשים שלנו. אלה אנשים שרוצים להילחם על המדינה הזאת ועבורה, וצריך להקשיב להם ולשמוע אותם.
אני לא מרגישה שאני נפרדת מהחברים שלי – אני הולכת לתל אביב, אני מתמודדת. אני חושבת שהגיע הזמן להחליף הנהגה בתל אביב, במיוחד בעת הזאת, שבה הרשויות המקומיות כל כך מאוימות, הדמוקרטיה מאוימת, הסמכויות שלה מתערערות. היום שמעתי שלא מספיק שמשרד הדתות ימנה את הרב הראשי, הוא גם יחליט כמה משלמים לו על חשבון העירייה. כל הרבנים. זאת אומרת, יש פה בכלל דינמיקה – הרשות הארצית תקבע למקומית מי יכהן, באיזה סמכויות וכמה כסף הוא יקבל על חשבון העירייה. ושלא לדבר על נשים שילכו לקבל מזונות מהרבנות הראשית; שלא לדבר על מס ארנונה שניקח מעירייה שמתנהלת ביעילות מרבית ונעביר אותה לעיריות כושלות; ושלא לדבר על ועדה קרואה כזאת, שנמנה אותו כי הוא חבר של חבר בטבריה, וניתן לו יתרון בניגוד מוחלט לחוק. אז נתקן את החוק, נבצר ונעשה דברים אחרים.
אז באמת, אני חושבת שיש לכם הזדמנות – דיברו פה לפניי; לפיד דיבר על הרצון לשמור על הדמוקרטיה. אני חושבת שמהמקום הזה הסכמה תהיה רק בתנאי שהדמוקרטיה הזאת תהיה בראש סדרי העדיפויות. אנחנו מבינים, כולנו, שיש אנשים שלא רוצים מדינת ישראל דמוקרטית, ואולי נשארנו האחרונים להגן על הבית, להגן על הרעיון של הציונות. נמצא פה הרצל כמי שחזה את הציונות. אנחנו חייבים את זה לדור הזה. זה במשמרת שלנו. כדי להבטיח שמדינת ישראל – אני גם הולכת לתל אביב, כמגדלור לערכים האלה – תישאר מדינה ליברלית ויישארו ערים ליברליות שנלחמות ברצון לעקם ולשנות את הצביון של מדינת ישראל.
אני רוצה להודות לכל אחד מכם, חברים אהובים ויקרים שלי. אנחנו נתראה בהמשך. תודה רבה.
979 מילים של אורנה ברביבאי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.