ציון יום העלייה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה, אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, גברתי השרה, אני אחלק את הדברים שלי לשניים, ודווקא בניגוד למה שממליצים לנו, אני אתחיל ממשהו מאוד חיובי, ואת החלק השני אני אקדיש למשהו שבעיניי קצת פחות חיובי, וזה אם אני רוצה להישאר מאוד דיפלומט.

מאוד חיובי – אני עליתי לכאן, כמו שאתם רואים, אני לא הכנתי נאומים כתובים. הנושא הוא יום העלייה, וחסר לי שהעוזרים שלי יכתבו לי נאומים על זה. חשבתי על מה אני אתחיל לדבר, במה אני אפתח. ואז הסתכלתי על הפלאפון שלי – יש שם גם תאריך, ופתאום הבנתי, אדוני היושב-ראש, שאי-אפשר להמציא דברים כאלה. גוגל זוכר הכול. היום, אפילו אפשר לומר שבשעה הזאת, לפני 35 שנה בדיוק בוושינגטון די.סי., התכנסה ההפגנה היהודית הכי גדולה בתולדות ארצות הברית. לפי הערכות משטרת הבירה שם היו כ-250,000 איש בהפגנה הזאת. היא הייתה מכונהThe summit rally, הפגנת הפסגה, כי זה היה הביקור הראשון של גורבצ'וב בארצות הברית, והתכנסו 250,000 יהודים לומר: שלח את עמי. האגדה אומרת שרייגן לקח את גורבצ'וב לחלון לשכתו ואמר לו: יש בעיה עם יציאת היהודים, וגורבצ'וב אמר לו: לא. והוא אומר: אולי אתה אומר לא, אבל העם האמריקאי חושב אחרת. כנראה זאת אגדה, אבל המקרה של ההפגנה הוא ממש לא אגדה. היה לי הכבוד הבלתי-נשכח להיות שם ולנאום שם. לא לרבים יש את הזכות לנאום בפני רבע מיליון איש בקור הוושינגטוני.

למה אני נזכר בזה? כי החלק הראשון של הדברים שלי מוקדש למשפט מאוד פשוט: בעלייה לארץ ישראל מותר לחלום. איך אני יודע? כי כשאנחנו ניסינו לעזור בארגון ההפגנה, כי היו כאלה שאמרו: אי-אפשר להוציא יהודים בקור דצמבר בארצות הברית בהמוניהם לוושינגטון, שם בעצם אין קהילה יהודית – מילא הייתם עושים בניו יורק או בלוס אנג'לס. האמנו שכן, והסתובבנו כמה אסירי ציון מסורבי עלייה בקהילות השונות, ושרנסקי, חברי הטוב, בכל מקום היה אומר: אנחנו חייבים להביא 400,000 איש, כי 400,000 יהודים בברית המועצות מחכים לצאת. לא הבאנו 400,000, הבאנו, כמו שאמרתי, רבע מיליון. אבל עוד פעם, גוגל זוכר הכול. באחד העיתונים היהודיים, אני מציין – לא אנטישמיים – יהודיים, נכתב אז מאמר, שנה וחצי לאחר שחרורו של שרנסקי מן הכלא. כנראה הוא היה באותו רגע – arguably, כפי שאומרים בלועזית, אפשר להתווכח עם זה – אבל היהודי המפורסם ביותר והמשפיע ביותר בעולם. היה מאמר שפחות או יותר אמר: שרנסקי השתגע. כנראה הכו אותו יותר מדי חזק בראש בגולג, והוא השתגע. אין 400,000 איש שרוצים לצאת, אין דבר כזה, לא יהיה דבר כזה, הלוואי ויבואו 40,000 איש מברית המועצות, והיה זה שכרנו. שטויות במיץ עגבניות.

נו, אני שואל אתכם, איזה 400,000 איש? מסתבר שבאמת גם אני וגם שרנסקי הגדול וגם כל החברים שלנו טעינו. טעינו. הינה, שרת הקליטה פה, היא תספר על הנתונים המדהימים, וזה עוד לפני שדיברנו – הכול הרי קורה בעם שלנו במקביל – לפני שדיברנו על מבצע שלמה ועל העלייה ממקומות נוספים, וכן הלאה וכן הלאה. איפה 400,000 איש? בשנתיים הראשונות, 1990–1991, הגיעו 400,000 איש. אז בעלייה מותר לחלום. וכל מי שאומר שהעלייה נגמרה, וכל מי שאומר "האלה", לא חשוב אם "אלה" הם יהודי צרפת או יהודי ארצות הברית או יהודי קנדה או יהודי בריטניה, "אלה אף פעם לא יעלו" – אף פעם אל תגיד אף פעם. בעלייה יש הפתעות.

וכאן אני מגיע לחלק השני, אדוני היושב-ראש, אני לא אגזול יותר מדי זמן. החלק השני הוא, כמו שאמרתי, פחות חגיגי. אני שומע בימים האחרונים הרבה מאוד דיבורים על הצורך ועל הדרישה לשנות דברים בחוק השבות. מדובר בסעיף הנכד. אני רוצה לומר לכם כך: רעיון מעניין, אבל הכול נרשם פה בפרוטוקול. אני אומר לכם, אם זה יקרה, בעוד חמש שנים אין חוק שיבות במדינת ישראל. אין חוק השבות במדינת ישראל. המדינה הזאת היא מדינה אחרת, היא כבר לא אותה מדינה שהכרנו. צעד גדול בכיוון של מדינת כל אזרחיה. חלום גדול של כל אלה שמדברים על כך שהציונות נגמרה; חלום גדול של כל אלה שאמרו עוד מזמן: מי שרצה לעלות עלה, אין שום צורך עכשיו בהמשך האפליה הזאת. מי שירצה לבוא למדינת ישראל – יהודי, ערבי, מי שזה לא יהיה – תהליך התאזרחות כמו בכל מדינה נורמלית. אנחנו כבר מדינה נורמלית.

וגם בזה, אדוני היושב-ראש, הכול עניין של עיתוי – אילו הדיון הזה היה מתקיים היום, היו פה אולי אנשים שהיו אומרים: אדלשטיין, מה קרה לך, מאיפה הבאת את זה? יש אנשים שחשוב להם לחסום את סעיף הנכד, תראה מה קורה עם ההרכב הדמוגרפי. שלא תטעו, ההרכב הדמוגרפי של העולים כרגע מדאיג גם אותי. ודרך אגב, עוד לפני שחלק גדול מן הנוכחים, בלי לפגוע באף אחד, חלמו להיות אנשי ציבור, כמי שעמד בראש משרד הקליטה בתחילת שנות ה-2000, היו לי ויכוחים מרים עם אנשי הסוכנות היהודית, עם חבריי הטובים, ציונים טובים, ואמרתי להם אז: אתם עושים טעות בניסיונות האלה לעמוד בסטטיסטיקה ולשחק במספרים הגבוהים ו"העלייה הנמשכת". לא צריך. לא צריך. אבל אני אומר לכם, מי שבאמת רוצה לשנות את ההרכב הדמוגרפי, איך אמר פה הדובר לפניי, חבר הכנסת סובה – תזמינו אותי לכוס קפה פה של ציונה מאחורי המליאה, אני אתן לכם הרבה עצות. בחוק השבות לא כדאי לגעת.

ולמה אמרתי שזה עניין של עיתוי? אתמול היו אומרים: מה הוא מקשקש? מאיפה הוא הביא את זה? מי עוד ישנה? אבל מה, תיכנסו לאתר 13 של רשת 13, למאמר המצוין והמשכנע של רביב דרוקר, שכידוע לא נמנה עם הקהילה החרדית ולא נמנה עם אלה שחשוב להם לחסום את סעיף הנכד – הוא בא מזווית אחרת לגמרי. גם הוא לא מרוצה מחוק השבות. ויהיו פה בריתות שקשה להאמין.

יהיו פה בריתות שלא מדמיינים כרגע. אבל תרשמו את מה שאני אומר: אם נגיע לשינויים בחוק השבות – בעוד חמש שנים אין אותו. לכן בואו לא נציע להפוך אותו לחוק-יסוד; בואו לא נציע לשנות בו משהו; בואו לא נציע לשפר אותו. תעזבו אותו בשקט. ובצורה של מדיניות נכונה אפשר לשנות הרבה דברים בלי לגעת בחוק השבות. אני כולי תקווה שלא יקרה שינוי לרעה, אני כולי תקווה שהחלומות שלפעמים מתגשמים בנושא של עלייה לארץ ישראל, אכן יתגשמו. תודה רבה.