ישיבה מיוחדת של הכנסת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאת 27 שנים להירצחו

כבוד נשיא המדינה, מכובדי יושב-ראש הכנסת, נשיאת בית המשפט העליון, בני משפחת רבין, רבותיי, חברות וחברי הכנסת, אני מדי פעם משתתף בכנס הזה, אבל זו הפעם הראשונה שאני נושא דברים, ואני ביקשתי לשאת את הדברים בשל הנסיבות הפוליטיות החדשות – דברים שאני מרגיש צורך לומר כאן. האמת היא שאין קווי השקה בין הביוגרפיה של יצחק רבין לזו שלי. האסון של העם שלי הוא ההצלחה הצבאית שלו; הנכבה שאנחנו חווינו היא השחרור שהוא האמין בו. גם כשהוביל את ממשלת ישראל – כרת הסכמי שלום ולחץ את ידו של יאסר ערפאת, הוא אף פעם לא היה קל לעיכול בעבורנו, הפלסטינים, הן ב-67' והן ב-48'.

נפגשתי איתו פעמיים-שלוש, ושמעתי מה אמרו עליו מי שעבדו מולו או עבורו, מי שכרתו איתו הסכמים, גם מנהיגים פלסטינים: מילה שלו זו מילה; "כן" הוא כן ו"לא" הוא לא. זה לא בדיוק המצב היום. אני זוכר עדיין את דבריו של יצחק רבין בנצרת בערב אחת ממערכות הבחירות, שאמר: אני, כראש ממשלת ישראל, מתבייש באפליה נגד האזרחים הערבים; האפליה עדיין כאן. יצחק רבין נרצח בגלל שחתר לפיוס והסכם עם העם הפלסטיני, וההתנקשות בו היא אחת ההתנקשויות המוצלחות בהיסטוריה המודרנית, כי, לצערי, היא שינתה את מהלך ההיסטוריה באזור.

אני מתנגד התנגדות עזה, תקיפה וטוטלית לרצח פוליטי – כמוכם – לחיסולים, גם בתוך ישראל, אבל גם להתנקשויות ולחיסולים של מנהיגים פלסטינים. עדיין, אחרי כל זה, אני מאמין יותר מתמיד שאם רבין היה נוחת באולם הזה 27 שנים לאחר שנרצח ורואה את הברית הלא-קדושה בין מי שהסית נגדו מהמרפסת לבין מי שחילק מתחתיה את הפליירים עם הפוטומונטז' שלו במדי האס-אס ורואה פתאום כאן שאין מרצ וזהבה גלאון – יש מפלגה פשיסטית יהודית ואיתמר בן גביר – ובמקומם יש אנשים מסוג אחר. במקרה כזה הוא היה מרגיש שנרצח בשנית.

27 שנים אחרי הרצח ההוא, מישהו כיום סוגר מעגל, מכניס לממשלה את ההוא שגנב את סמל הקדילק ואמר: כפי שהגענו לסמל נגיע גם אליו. חבריו הגיעו אליו. הוא הכניס אותו לממשלה וממנה אותו לשר בממשלת ישראל. על דבר כזה בדיוק, על כניסה כזאת לקואליציה באוסטריה של ירג היידר, מנהיג מפלגת החירות, ממשלת ישראל – כן, ממשלת ישראל – הודיעה על ניתוק יחסים וחרם על ממשלת אוסטריה; בדיוק על מקרה דומה. חבר הכנסת נתניהו דיבר כעת מעל הדוכן על זכות ההגדרה העצמית. בינתיים, מר נתניהו, יש רק עם אחד באזור שלא זכה לממש את זכותו להגדרה עצמית – העם הפלסטיני. זו זכות, והיא חייבת להתממש.

אנחנו עומדים בפני ממשלה קשה. הממשלה הבאה תהיה ממשלה קיצונית עם שרים שחלקם איימו מעל הדוכן הזה לפני כמה חודשים על הציבור הערבי בנכבה שנייה. מעל הדוכן הזה. שר אחד מורשע בהסתה ותמיכה בארגון טרור, ויש הבטחות לחקיקה גזענית ואנטי-דמוקרטית. ומצד שני, בימים האחרונים אנחנו עדים לסדרה של מאמרים בעיתונות הישראלית, לרבות בעיתון הארץ, של אנשי שמאל-מרכז ישראלים שמטיפים לנו מוסר על כך שכאילו אנחנו הפלנו את הממשלה הקודמת ולכן קיבלנו את הממשלה הזאת. מידת ההתנשאות והאדנות בהטחת האשמה בערבים, שהערבים אשמים גם כשהיהודים בוחרים, היא חסרת תקדים. גם כאשר היהודים מצביעים עבור מפלגות ימניות ופשיסטיות, האדנות הזאת והעליהום הם מקוממים.

אפשר לטעות ולחשוב שהייתה כאן ממשלת חלומות לציבור הערבי: לא הרסו בנגב, לא העלו מחירים, אין חוק קמיניץ – איך העזנו להיות באופוזיציה? איך לא שכבנו על הגדר כאשר פרצו למסגד אל-אקצא או כאשר הרסו בתים ותקפו בנגב? איך לא התיישרנו? הטיחו בנו כותבי המאמרים בשמאל-מרכז בעיתון הארץ. יש מי שרוצה שאנחנו נהיה קבלני ביצוע להזזת נתניהו ותו לא. ואז, כשהם עולים לשלטון, הם הופכים להיות קבלני ביצוע למדיניות של בנימין נתניהו ולעיתים אף גרועה ממנה. תראו את ההתפארות של בנט את שקד כמה הם היו ימניים יותר מבנימין נתניהו דווקא בעניינים החשובים לנו, הציבור הערבי.

אנשי שמאל ומרכז אלה חוששים שהממשלה הזאת תפגע בתחבורה ציבורית בשבת, תקדם רפורמות שמרניות בבית המשפט, תפגע בבית המשפט העליון. וזה בזמן שאנחנו זועקים על הריסת בתים בנגב, פגיעה במסגד אל-אקצא, על חוק קמיניץ, חוק הלאום, הרג של פלסטינים בשטחים הכבושים והעמקת הכיבוש. מר גנץ, בתקופה שלך, השנה, נהרגו 186 פלסטינים. כל יומיים פלסטיני נהרג – יותר מאשר בכל שנה ב-16 השנים האחרונות – בתקופה שלך.

שותי האספרסו בתל אביב יושבים על הגדר רגל על רגל ומבקשים מאיתנו באדנות מאוסה למלא אחר התכתיבים שלהם כדי שיהיה להם טוב, ולנו, למרות שרע, נמשיך להרגיש רע מאוד. הבטחנו להם תקציבים – הם אומרים לנו. תקבלו החלטות על תקציבים ותתיישרו – אומרים אנשי השמאל-מרכז. לא שמעתי אתכם מתקוממים יחד איתנו על הריסות בתים; לא ראיתי אתכם בהפגנות שלנו נגד התפשטות הפשיעה והקנסות של קמיניץ, מלבד העובדה שהקואליציה קרסה בזכות עבודה יהודית טהורה של סילמן את אורבך, אורבך את סילמן, עם תמיכה של עוד שני ערבים.

אבל יש כאלה שקל להם להאשים את הקורבן הזמין ביותר. אתם מאיימים עלינו שיהיה לנו רע עם בן גביר שולף האקדחים. יכול להיות שיהיה לנו רע, אבל גם לכם יהיה רע. אולי אז, יחד, נתחיל להקשיב אחד למצוקות השני בלי פטרנליזם, בלי יחס אלינו כאל חצר אחורית או מאגר קולות בעת הצורך. הצרכים שלנו קודמים לכול; הצרכים האזרחיים, הפוליטיים והלאומיים – כל הצרכים שלנו. נכון, עברנו את אריק שרון, עברנו את ליברמן שאיים ש"בלי נאמנות אין אזרחות", עברנו את רפול, עברנו את כהנא ונעבור גם את סמוטריץ' ובן גביר – עדיף שנעבור אותם יחד.

אחד ממשפטיו המוכרים של יצחק רבין הוא "כרסום יסודות הדמוקרטיה". נחכה ונראה, רבותיי חברי הכנסת, רבותיי האורחים, נחכה ונראה כמה כרסום יהיה בדמוקרטיה, שחייבת להיות דמוקרטיה שוויונית; לא דמוקרטיה אתנית, לא דמוקרטיה ליהודים בלבד – יהודוקרטיה – אתנוקרטיה עם עליונות יהודית כלפי האזרחים הערבים.

דמוקרטיה, רבותיי, היא לא רק זכותו של הרוב למשול ולשלוט אלא זכותו של המיעוט להיות שונה אבל שווה. שווה. תודה רבה.