ישיבה מיוחדת של הכנסת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאת 27 שנים להירצחו

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, המשפחה של יצחק רבין, אורחים, נשיא המדינה, יש לי נאום, הכול כתוב, כל המילים שצריכות להיאמר. אין שם טעות אחת, הכול מסודר, הכול ידוע. ואני גם אומר לכם – תקראו אותו בפייסבוק, הוא יבוא אחר כך. יש לי גם פתק קטן. ועכשיו אני הולך לדבר איתכם לא על מה שקרה פה ב-27 השנים האחרונות או לפניהן, אלא אני הולך לדבר איתכם על מה שיקרה פה ב-27 השנים הקרובות, ולא אלה שחלפו. ומאיפה אני מוציא את זה? מתזכורת קטנה שקיבלתי השבוע, והיא חשובה מאוד לכולנו; תזכורת שמזכירה את הכשל המובהק והבלתי-ניתן לניתוק בין מילים לבין מעשים. לא שמי שאומר אותן מתכוון שתהיה להן תוצאה, אבל מי שאומר אותן לא יודע לשלוט שלא תהיה בהן תוצאה.

יצחק רבין, שכל כך הרבה אנחנו מדברים עליו, שירת למעלה – או קרוב ל-40 שנה – אפשר לספור את זה עם הפלמ"ח ובלי הפלמ"ח, ורמטכ"ל ושר ביטחון וראש ממשלה – וגם עבדכם הנאמן הצליח כבר למלא 40 שנות שירות ביטחוני, בשם אותן מטרות בדיוק. לא בשם מישהו מהאנשים, לא בשם איזשהו אזור בארץ הזו, לא בשם כיפה, לא בשם לא-כיפה, לא בשביל ערבי ולא בשביל יהודי. אותן מטרות בדיוק, ואני אפס קצהו ליד יצחק רבין. חלקכם הגדול היה אצלי בכנסת, במשרד שלי –אפשר לראות שם שני ציורים: אחד הואיל לתת לי צביקה האוזר, שבו יש שלושה חיילים, והרעיון של הציור הזה מבחינתי הוא באמת לעסוק בשאלה הביטחונית שכל כך חשובה לנו בארץ הזאת ושבלעדיה אין לנו קיום, לא משנה איזה רעיון אנחנו עושים; ומנגד ציור, אלוהים ישמור, של זוג יונים עם עלה של זית, שמה שהוא מבקש להגיד זה שיבוא שלום עלינו ושיהיה שלום בינינו. זוג יונים, לא אחת, במין כמיהה קבועה. וזה גם לא סוד שכל פעם שאני הולך לכותל אני מניח בדיוק את אותו הפתק, עם אותן מילים: שיבוא שלום עלינו ושיהיה שלום בינינו.

הלכנו לקלפי. כל אחד מאזרחי ישראל שהצביע – שם את הפתק שלו כפי שהוא היה רוצה לראות שיקרה. משאת נפשו הפוליטית, האידיאולוגית, הדתית, whatever. ויש לנו במידה מסוימת כותל לאומי שכל אחד שם בו את הפתק שלו ומבקש ממנו משהו אחד. עשיתי טעות, הלכתי ערב לפני הבחירות – אני, שמשרת את ישראל למעלה מ-40 שנה – לשים פתק בכותל. הצטרף אליי חילי. ומה שהיה כתוב בפתק אמרתי לכם, ואמרתי לפני כן: שיבוא שלום עלינו ושיהיה שלום בינינו. והינה אני מוצא את עצמי, פסיק היסטורי ליד רבין, אבל עם אותן שנות שירות ועם אותן שנות מסירות, הולך לי לכותל; מקבלת אותי חבורת אנשים, לא כאלה שהצביעו לי, בצרחות נוראיות: רוצח, רוצח, רוצח. ככה 20 דקות שלמות שאני יורד לכותל, שם פתק, עם אותן מילים. אלו אותן הצעקות בדיוק עליי, שבמרץ 1978 נכנסתי לתוך לבנון בפעם הראשונה, במאי 2000 יצאתי בפעם האחרונה מאז שירתי את מדינת ישראל, ואני פסיק קצהו של רבין, וזה 27 שנים אחרי. אז בואו לא נדבר על מה היה פה ב-27 השנים האחרונות, בואו נדבר על מה יהיה פה ב-27 השנים הקרובות. בואו לא רק נחשוב מה הביא לאותו לילה נורא בנובמבר, אלא מה יכול להביא ללילה הבא, חס וחלילה, אצל מי מאיתנו באיזושהי סיטואציה. ואני אומר לכם שיש קשר בין מילים למעשים, בקצה. לא שמי שמכוון אותן ביקש את המעשה, אבל מישהו פירש אותן.

והיה לי עוד רגע עצוב. הייתי היום באזכרה של רבין יחד עם חלקכם – ואני יודע שזה הטקס הממלכתי של הכנסת. חבריי – שאני אוהב אתכם, חבריי החרדים, חבריי הדתיים הלאומיים, חבריי הערבים, חבריי לליכוד – רק אבי דיכטר היה שם. ואני שואל את עצמי, מה, זה טקס של מישהו אחר? לא מצידם של המזמינים ולא מצידם של אלה שבחרו שלא להגיע, זה האירוע שלנו, זה על מה יקרה פה ב-27 השנים הקרובות, וזה כואב. אני לא מאשים בהיעדרות, אני מספר לכם את כאב ההיעדרות.

אני לא מאשים בהיעדרות.

הינה, תתחילו לצעוק עליי. אני לא מאשים בהיעדרות, אני מספר לכם את כאב ההיעדרות.

ואמרתי לפני כן שאני יודע שזה הטקס הממלכתי המחייב.

יש הרבה אירועים חשובים בחייה של מדינה. אני זה שצעקו לי "רוצח". אני מאוד מכבד את יום הכיפורים, אני גם צם אותו.

אני מאוד מכבד את תשעה באב, אני קורא את מגילת איכה, ואני זוכר את צום גדליה. אבל יש לי גם ימים קדושים אחרים, יום הזיכרון ואחרים. אני לא מכבד מישהו אחר ולא לא מכבד מישהו אחר. ואני אומר לכם: לא, אני משוכנע שחבריי לא רוצים שמישהו יפגע בי, ואני גם לא פוחד מזה מדי. אבל אני חרד למדינה הזאת, כי בסופו של דבר המילים מובילות למעשים. הן הובילו למעשים בעבר והן יובילו למעשים בעתיד. התפילה שלי – אני עדיין דבק בה. אני מחויב לשמור על הביטחון, אני מקווה שיבוא שלום עלינו, אני אעשה הכול בשביל שיהיה שלום בינינו, ואני זוכר שמילים בסוף גורמות למעשים. ואני מבקש מכם, חבריי לבית הזה – –

– – בכל הצדדים – – –

אני מדבר, חברים, לכל – – –

אופיר, אופיר.

תקשיב.

אני חוזר ואומר, אני לא מדבר לצד הזה או לצד הזה או לצד הזה. כל אחד מאיתנו, יש מאחוריו ציבור שמאמין בו. כל אחד מאיתנו, יש מאחוריו ציבור שתומך בו, וזה לגיטימי. אני לא מתווכח עם תוצאות הבחירות, אני מקבל את בחירתו של העם. אני רק אומר לכם דבר פשוט, לכל צידי הבית: חברים, תסתכלו בבקשה 27 שנה קדימה ותראו לאן הדברים יכולים להידרדר. כי כשהם יידרדרו לא יהיה כוח שיעצור אותם, ואני אעשה את הכול בשביל שזה לא יקרה. תודה רבה.