ישיבה מיוחדת של הכנסת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאת 27 שנים להירצחו

אדוני יושב-ראש הכנסת, נשיא המדינה, נשיאת בית המשפט העליון, ראש הממשלה המיועד, אדוני שר הביטחון, שניכר שדבריך יצאו מן הלב – ואני מוכרח לומר שהתמונות שיצאו מהכותל זיעזעו אותי, ואני מניח שאת כולנו – משפחת רבין היקרה, אני מרשה לעצמי לומר מילה טובה על ההחלטה שלכם שלא לנאום השנה בטקסים, בעיניי זה בדיוק מסר הפיוס שהגיע הזמן שנישא אותו כולנו.

חבריי חברי הכנסת, שמי הוא בצלאל סמוטריץ', אני מתנחל, בניתי את ביתי ביהודה ושומרון ביישוב קדומים. אני דתי, חובש כיפה סרוגה די גדולה, ונושא את הנאום הזה מעל בימת הכנסת ביום הזה כיושב-ראש מפלגת הציונות הדתית, וככל הנראה, בעזרת השם, גם כשר לעתיד בממשלת הימין בראשות בנימין נתניהו שתוקם בימים הקרובים. ביקשתי לנאום בערב הזה מכיוון ש-27 שנים אחרי הרצח הנורא הגיע הזמן שגם לי, גם לנו, תהיה האפשרות להיות שותפים ביום הזה.

אני זוכר את עצמי כנער בן 15, היום לפני 27 שנים, שומע את איתן הבר, זכרו לברכה, מבשר בקול רוטט: ממשלת ישראל מודיעה בצער, בתדהמה, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש. אני זוכר את עצמי למוחרת, כתלמיד בישיבת ירושלים לצעירים שעל יד ישיבת מרכז הרב, כאן, רחוב הרב צבי יהודה, יורד עם כל חבריי לישיבה לשדרות הרצל, להיות חלק ממסע הלוויה, לחלוק לראש הממשלה יצחק רבין כבוד אחרון, להשתתף בצער ובהלם שאחז את החברה הישראלית כולה. למרבה הצער, התחושה הזאת נמשכה דקות ספורות בלבד.

מייד עם היוודע דבר הרצח הנורא הוקם מפעל האשמה, שגם היום, 27 שנים אחרי, מייצר עוד ועוד האשמות נגד יותר מחצי מהעם, שמואשם באחריות לרצח שביצע רוצח שפל. "הוא לחץ על ההדק", הם אומרים, "אבל כולכם עמדתם מאחוריו". במקום לנסות לחפש את המאחד, את השותפות של כל העם בהתנגדות הנחרצת לרצח פוליטי, גבול שלעולם אסור לחצות במדינה דמוקרטית, היום הזה הפך להיות ליום האשמות, שבו חצי מהעם – הימין והציונות הדתית, המתנחלים, הרבנים, המפגינים שמחו מדם ליבם נגד אסון אוסלו, האופוזיציה, יושב-ראש האופוזיציה – כולם מואשמים עד היום במילים קשות ובוטות באחריות לרצח ראש הממשלה יצחק רבין.

לראש הממשלה המנוח זכויות גדולות בתקומת עם ישראל בארצו: מפקד גדוד בפלמ"ח, מפחד חטיבת הראל במלחמת העצמאות, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, ראש הממשלה שאחראי לשחרור חטופי אנטבה ועוד ועוד. אבל הוא היה גם ראש ממשלה שהוביל את מדינת ישראל לתהליך הרסני שאותותיו ניכרים עד היום בדמות הסכמי אוסלו.

אמרנו את זה אז, ומותר לנו לומר את זה גם היום: אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, ובמדינה דמוקרטית מותר להביע התנגדות – –

– – כן, גם קולנית, נגד מהלכי ממשלה, בוודאי כאשר הם נוגעים לחיים של כולנו, ואת אלפי ההרוגים והפצועים שהתפוצצו כאן לכולנו בפנים באוטובוסים במרכזי הערים חווינו כולנו על בשרנו. זו נשמת אפה של הדמוקרטיה הישראלית.

מותר להפגין. מותר לזעוק. מותר גם לומר מילים קשות. לא כל מילה היא הסתה. ולא – – –

לא המילים הקשות גרמו לרצח ראש הממשלה.

ולא, חברים, לא המילים הקשות גרמו לרצח ראש הממשלה, אלא רוצח שפל בדמות יגאל עמיר. ומי שכשל בשמירה על ראש הממשלה יצחק רבין הם לא אנשי הימין והציונות הדתית; הם לא המתנחלים שזעקו – בצדק – נגד מדיניות ראש הממשלה והממשלה שבראשותו, אלא שירותי הביטחון, שלא רק שכשלו בשמירה עליו, אלא גם השתמשו במניפולציות חסרות אחריות, שעד היום לא נחשפו במלואן, כדי לעודד את הרוצח לבצע את זממו.

לצערי, כצפוי, אחרי ההכרעה החד-משמעית – גברתי השרה, גברתי השרה, אני – הינה דוגמה, אבל הינה דוגמה – – –

אני לא התחשבנתי עם אף אחד. הינה דוגמה – –

– – לדמוקרטיה, שבה אני ישבתי והקשבתי בקשב רב לדבריה הקשים של השרה מיכאלי ושל חברתי מיכל רוזין. ישבתי כאן בשנה שעברה כשראש הממשלה שלכם עדיין הגדיר אותי, אותנו, צאצאי יגאל עמיר שיושבים בכנסת. אני ממש לא רוצה להחזיר ביום הזה, ואתם יודעים, אני הרי יודע להחזיר כשאני רוצה.

אני רוצה כרגע שנקשיב אחד לשני, וזה בדיוק המסר של היום הזה, ונהיה מוכנים – –

– – לשמוע גם דברים שאנחנו לא אוהבים.

יש כאן שר ביטחון שעמד ודיבר, ואם ירצה – יבקש רשות ויחזור שוב. שוב, אין פה נציגים להרבה מאוד אנשים שהותקפו כאן קודם, ואני הקשבתי בקשב רב ובסבלנות רבה. תאמצו גם אתם את הסובלנות הדמוקרטית – –

– – שאתם מטיפים לה כל הזמן.

לצערי, כצפוי, אחרי ההכרעה החד-משמעית בבחירות שהתקיימו בשבוע שעבר, גם היום הזה, וביתר שאת, נוצל למשחקי ההאשמות הבוטות, ששוב גרמו לנו להתרחק מהמטרה המרכזית של היום הזה: לזכור ביחד, כן, לחנך את ילדינו על גבולות הדמוקרטיה. אני באמת עומד כאן לפניכם, אנשי משפחת רבין, אנשי מרכז רבין, חבריי בשמאל, מושיט לכם יד ומבקש יד: אחרי 27 שנים בואו נהיה שותפים ליום הזה. כן, הוא לא כולל הסכמות והוא לא כולל התחייבות לא לומר, משני הצדדים, מילים שהצד השני לא אוהב לשמוע. הוא כן שותף להבנה שאלימות נמצאת מחוץ לתחום, וזה לא משנה כרגע מאיזה צד ובאיזה נושא. היכולת להקשיב ולנהל שיח מכובד ומכבד למרות מחלוקות נוקבות, זו מהותה ונשמת אפה של הדמוקרטיה.

חבריי ואחיי בשמאל הישראלי במדינת ישראל, אני שומע בכאב – ויכול גם להבין – קורא ברשתות את הפחד, את החשש; אני כואב את האמירות על רצון, חלילה, לעזוב את הארץ. אגב, אני לא רוצה להשתמש בביטוי שיצחק רבין השתמש בו אל מול היורדים מהארץ. את האמירה שלא מתגייסים ולא הולכים למילואים ולא מתנדבים יותר, ו"איש לאוהליך ישראל". ואני רוצה לבקש מכם, אל תיפלו לבור שאנשים חסרי אחריות ממחנה השמאל, לצערי, כאן בבית הזה ובתקשורת, כרו לכם. זה בדיוק אותו הריטואל החוזר על היום הזה, שבו מנסים להאשים חצי מהעם ברצח הנורא הזה על לא עוול בכפם. אז כדי לייצר דה-לגיטימציה ודמוניזציה לנו, לציונות הדתית, למתיישבים, לאנשי הימין, הופכים אותנו לדמון, מסיתים נגדנו, מפחידים את החברה הישראלית נגדנו; ועכשיו הגולם קם על יוצרו, ואתם באמת מפחדים מדמות הקרטון שהצבתם רק כדי לירות בה.

אתם יודעים מצוין; אתם יודעים מצוין; אתם הרי פוגשים את בני ובנות הציונות הדתית בצבא, באקדמיה, במקומות העבודה, בטיולים, בכל מקום בארץ ישראל ובמדינת ישראל. אתם יודעים את האחריות הגדולה והכבדה שיש לנו לעם ישראל כולו ולאזרחי ישראל כולם. כן, אנחנו חושבים אחרת בכמה סוגיות יסוד שנוגעות לעצבים החשופים ביותר של החברה הישראלית, אדוני היושב-ראש, ונמשיך לחלוק על זה. אגב, אני אומר את זה כמי שנמנה עם מגזר ועם ציבור שהוכיח יותר מפעם אחת את הנכונות שלו לקבל את כללי המשחק הדמוקרטיים גם כשהם היו נוראיים ואיומים בעבורנו. לא נלך הרבה מאוד אחורה, רק לגירוש מגוש קטיף. לא שברנו כלים; כיבדנו את ההכרעה. מחינו, הפגנו, השתדלנו לבטל.

לא שברנו לרגע את הכלים. אני לא מדבר על זה שלא חלמנו לרגע להפסיק לשרת בצבא, לעשות מילואים או לעזוב את הארץ. אני ביום העצמאות שאחרי הגירוש מגוש קטיף לבשתי לראשונה בחיי חליפה.

הוצאתי אותה – – –

אדוני יושב-הראש – –

– – זו ההזדמנות אחרונה שלהם לצעוק, תן להם.

הייתה לי חליפה, אדוני יושב-הראש, מהחתונה. אבל אני לא הלכתי – גם היום, רק בעבודה אני עם המדים, עם התחפושת הזאת. וביום העצמאות הראשון אחרי הגירוש מגוש קטיף הוצאתי את החליפה והלכתי איתה לבית הכנסת לומר הלל. ותליתי שני דגלי ישראל על האוטו. כי היו – היו חברים שכאבו וליבם שתת דם, ושאלו את עצמם: אולי נפסיק לומר הלל ונפסיק לומר תפילה לשלום המדינה בכל שבת בבית הכנסת? אני אמרתי: לא. זו המדינה שלנו, זה העם שלנו, אין לנו אחרים, והשותפות שלנו איתם איננה על תנאי.

בדמוקרטיה פעמים הצד הזה בשלטון, ופעמים הצד הזה בשלטון, ופעמים הצד הזה מקדם את ערכיו, ופעמים זה מקדם את ערכיו. והשותפות במדינה איננה על תנאי. אל תפחדו מהדמון המדומיין שיצרתם כדי להכפיש אותנו. אני לא בטוח שאני מדבר אליכם, כי אתם יצרתם אותו, אני מדבר אל הציבור שלכם, שחי היום בחרדות אמיתיות מכיוון שהוא מאמין לשקרים שיצרתם, כפי שהוא האמין לשקר שאנחנו אשמים ברצח רבין.

אנחנו באים לשרת את עם ישראל כולו, ונפעל באחריות ובשיקול דעת, ולא נרמוס ולא נדרוס, ונקדם את מה שאנחנו מאמינים בו ואת מה שלשמו נבחרנו, כי זו מהות הדמוקרטיה: לממש את המנדט שקיבלנו מהעם. אדוני ראש הממשלה הנבחר, זאת לא זכות, זו חובה. נשלחנו לקדם מדיניות טובה למדינת ישראל, וכך, בעזרת השם, נעשה לטובת כולם.

ומילה אחרונה לאחיי וחבריי בני ובנות הציונות הדתית, מתיישבי יהודה ושומרון: אל תתנצלו, אין לכם על מה. אף אחד לא יכניס אותנו לפינת המתגונן, שתכליתה אחת: לייצר אצלנו רגשות אשמה ומורך ורפיון באמונה בצדקת הדרך, ולא לקדם את מה שאנחנו מאמינים בו. אנחנו מכירים את עצמנו טוב מאוד. אנחנו יודעים את אהבתנו הגדולה מאוד למדינת ישראל, לעם ישראל, לארץ ישראל, לתורת ישראל, לאנושות כולה; יודעים את תרומתנו, יודעים את ערכנו.

זקופי קומה – כן – ותחושת שליחות גדולה ואידיאליזם ונכונות להשקיע ולהקריב כפי שאנחנו עושים יום-יום, שעה-שעה, בכל שטחי העשייה במדינת ישראל. נמשיך, בעזרת השם, להוביל את מדינת ישראל אל הפסגות הגבוהות שאליהן היא עוד תגיע.

תהא נשמתו של ראש הממשלה יצחק רבין צרורה בצרור החיים לעולמים.