אדוני היושב-ראש, חבריי וחברותיי חברות הכנסת, לא הרבה פעמים בשנים שלי בכנסת נוכחתי בתופעה כל כך רחבה, שכל כך הרבה הצעות חוק פרטיות מוצמדות להצעת חוק ממשלתית, ולא רק זאת – חלקן הוגשו על ידי כמה מחברות הכנסת גם בכנסות קודמות. כבר ב-2017, אם אינני טועה, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן הגישה את הצעת החוק הזאת, ובכנסות קודמות הצעת החוק אפילו עברה בקריאה טרומית.
אז אם כך, אם כל כך הרבה הצעות חוק פרטיות, כל כך הרבה כנסות ניסו להעביר את זה, נשאלת השאלה מדוע חוק כל כך חשוב, כל כך נחוץ, היה תקוע כל כך הרבה שנים – שש שנים – ולא עבר. מה קרה עתה, היום, שנצליח סוף-סוף להעביר את החוק הזה בקריאה ראשונה? מדוע זה לא קרה קודם? זו לא הפעם הראשונה שממשלות וקואליציות קודמות דיברו ודיברו, אבל מה? לא עשו. ואנחנו פחות מדברים, בעיקר אני, אבל עושים.
ולהיות כן, גם בקרב הגופים הכפופים למשרד לביטחון הפנים – המשטרה והשב"ס – היו חילוקי דעות לגבי החוק הזה: על מי מהגופים לקחת אחריות על המימוש שלו – האם על שירות בתי הסוהר, שתפקידיו בין היתר שיקום אסירים אלימים ופיקוח לאחר שחרורם, או על משטרת ישראל, שתפקידה להגן על נשים מאוימות? והאמת היא שכל אחד מהגופים האלה צדק מנקודת מבטו, אבל זה לא יכול להיות תירוץ – זה לא יכול להיות תירוץ למשרד לביטחון הפנים לדשדש ולמנוע חקיקת חוק כל כך חשוב, ערכי ומוסרי, דשדוש שמנע את חקיקתו בשש השנים האחרונות בממשלות האחרונות וכמעט כמעט נמנעה הגעתו היום לקריאה ראשונה בכנסת.
מהרגע שהיה ברור לנו, במשרד לביטחון הפנים, לצוותים של מנכ"ל המשרד תומר לוטן ושלי, שזו משימה שעלינו לבצע, החלטנו שהמשרד ייקח על עצמו, על אחריותו, את הקמת מרכז השליטה והפיקוח. מאותו הרגע ארבעה צוותי עבודה יצאו לדרך והחלו לבנות במקביל את המודל המדויק והמקצועי ביותר שיכול לתת מענה לנשים מאוימות. העבודה נעשתה בשיתוף פעולה צמוד עם משרד המשפטים ומשרד הרווחה, בחרדת קודש ובידיעה שמדובר לא פחות מאשר במשימה לאומית. הצבנו לעצמנו מטרה – שהחוק הזה יגיע לכנסת ויעבור – והינה, זה הגיע היום ויעבור.
חוק הפיקוח הטכנולוגי, שנועד בעיקרו להגן על חייהן של נשים מאוימות מפני גברים אלימים, יעניק לגורמי האכיפה אפשרות לעקוב ולוודא שגבר אלים או כל גורם אלים אחר שמאיים על המשפחה לא יפר את צו ההרחקה שהוטל עליו, ואם הוא ינסה להגיע לקרבת האישה ולפגוע בה, אנחנו נמנע זאת. החוק החשוב כל כך, שפשוט יציל את חייהן של הרבה מאוד נשים מאוימות, מוכיח שוב שלא פעם זו לא רק שאלה של רצון כי אם שאלה של יצירתיות ויכולת ביצוע, וכשרוצים וכשיש יכולת ביצוע לעשות שינוי ממשי – אפשר לעשות. אין לי מילה אחרת לתאר את הרגע הזה, שהוא באמת מרגש עבורי, ואני בטוח שהוא מרגש גם עבור כל מי שנמצאים ונמצאות כאן.
זאת ההזדמנות להודות לארגוני הנשים שהיו שותפים, שנתנו את קריאת הכיוון ושסייעו במשימת השכנוע בכל התקופה האחרונה. חשוב לי להודות לחברות הכנסת שסייעו ונרתמו לקדם בכנסת את החוק, חברתי נעמה לזימי, אבתיסאם מראענה, עאידה תומא סלימאן, מיכל רוזין, אמילי מואטי, אפרת רייטן, קרן ברק ויוראי להב הרצנו, שהיו שותפות ושותף לדרך; כמובן, מעבר לכול, לחברתי מירב בן ארי, יושבת-ראש הוועדה לביטחון הפנים, שעשתה ממש – חרשה את הכנסת, לדעתי תרתי משמע אם לא תלתי משמע.
בהחלט. ראויים לתודה מיוחדת לגורמי המקצוע מהמשרד שליף מנכ"ל המשרד תומר לוטן, המשנה למנכ"ל אליעזר רוזנבאום, כנרת מנגן-אלמליח, עו"ד אפרת ליפשיץ-פרקש, כולם וכולן מהמשרד לביטחון פנים, וכמובן סגן השר יואב סגלוביץ'.
עוד מילה על היועצות בלשכה שלי, יעל סיני, נגה ספרא, אורית טייה והילה צור, שהשקיעו ממש המון, יזע ודמעות, כדי שהחוק הכל-כך חשוב הזה יעבור ויגיע היום לקריאה ראשונה. הן ליוו אותנו בכל צעד ושעל בעבודה על החוק החשוב הזה, הן, וזעקתן של נשים שפנו אלינו בתחינה שהחוק הזה יעבור פן יבולע להן, והיום אנחנו עושים צעד מהותי כדי להגן על חייהן.
עכשיו אני פונה אליכם, חברותיי חברות הכנסת וחבריי חברי הכנסת, וקורא לכם להעביר את החוק הזה בקריאה ראשונה, ובהמשך – גם בקריאה שנייה ושלישית, אם לא בכנסת הזאת, בכנסת הבאה. תודה רבה ובהצלחה.
638 מילים של עמר בר לב. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.