קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חבריי חברי הכנסת, הרבה דברים קשים ניתן לומר על הכנסת שאותה אנחנו מפזרים היום – יותר נכון על הקואליציה, כי כולנו יודעים שאת הכנסת היינו מותירים על כנה, לו רק היו כמה אנשים משכילים להקים קואליציה אחרת בתוך הכנסת הזו. אבל מאחר שאנחנו היום בחוק פיזור, חוק התפזרות – תלוי את מי שואלים – אבל מאחר שאנחנו היום עם חוק שמפזר את הכנסת, אני הייתי רוצה דווקא לסיים גם עם הספד קצר שבו אומרים את שבחיה של הכנסת הזו ולא רק את גנותה. וכדי לפתוח בשבח, אני רוצה לצטט דווקא את מי שאפשר לומר שאחראי לפיזורה, וגם אחראי לזה שלא קמה קואליציה חדשה בכנסת הזו.
האירוע שהתרחש – ובלי פרסומת, כתבתי עליו בספרי – לפני כ-20 שנה בית המשפט העליון חשב לעצמו שהוא יוכל לקבוע מינימום של קיום בכבוד, דהיינו, המשמעות היא שבהחלטה שיפוטית ייקבע עבור מדינת ישראל סטנדרט מסוים שהשלכות כלכליות כבדות קשורות בו: מה גובה הקצבאות, מה האיזון בין החובה לשלם קצבאות לבין לדאוג לצרכים זניחים כמו חינוך, כלכלה, ביטחון. את כל זה רצה לקבוע בית המשפט העליון בהחלטה לפני כ-20 שנה.
הכנסת כולה, קואליציה ואופוזיציה, נזעקה על הפגיעה בסמכותה ובכבודה, ולמען האמת, היא קיבלה לכך אף רוח גבית מהתקשורת, תאמינו או לא, ולא סתם מהתקשורת, אפילו מעיתון הארץ. מאמר מערכת שנכתב בעיתון הארץ, הכותרת שלו הייתה: בכל הכבוד, לא בסמכותו, ושם נמתחה ביקורת על ההחלטות הללו של בית המשפט העליון, של השופטת דורנר, שניסתה לקבוע את סטנדרט הקיום בכבוד ולסנדל את תקציב המדינה. כך נכתב: "שתי ההחלטות הן התערבות מרחיקת לכת של בית המשפט בתחומי הסמכות והאחריות של הכנסת והממשלה. ההחלטה הראשונה קובעת מה סכום הכסף שראוי לייחד למטרה חברתית מסוימת. השנייה עלולה לחייב את הממשלה והכנסת לבטל החלטות בעלות משמעות כלכלית וחברתית רבה".
לא רק במאמר המערכת של הארץ נכתב שבית המשפט חרג מסמכותו. היה דובר שתפקידו אז היה חבר כנסת, שעלה על הדוכן, קראו לו גדעון סער, שהוא, כמו שאמרתי, האדם שאחראי במידה רבה לאירוע של היום, אבל אז, כשעוד היה אכפת לו לעשות רפורמות במערכת המשפט, הוא היה הדובר הראשון בדיון המיוחד שהתקיים במליאה, והוא אמר כך: "זאת החלטה שיש בה השגת גבול. היא מבטאת טירוף מערכות, ועלינו, אדוני היושב-ראש, מוטלת החובה להבהיר באיזה חומרה אנחנו רואים את העניין הזה". כך אמר אז חבר הכנסת גדעון סער ביחס לאותה החלטה.
הבטחתי שאומר דברים בשבחה של הכנסת היוצאת. בשתי החלטות חקיקה חשובות מאין-כמותן, לראשונה, אפשר לומר – או לא לראשונה, אלא לראשונה מזה הרבה מאוד זמן – הכנסת נעמדה על משמר חובתה, סמכותה ותפקידה לקבוע את עקרונות היסוד של המדינה. הפעם הראשונה שזה קרה היה בחוק האזרחות, שעבר פה בכנסת בתמיכת הקואליציה והאופוזיציה – חלקית, חלקית הקואליציה, כמובן; האופוזיציה כמעט כולה, למעט המשותפת, הקואליציה, רובה – העבירו בתמיכה את חוק האזרחות, שבו לראשונה מאז 2003 הכנסת אמרה לבית המשפט: לא עוד כרסום זוחל בהסדרים שאנחנו רוצים לעשות, אלא הפעם אנחנו נסיג את המערכה לשטח היריב. אנחנו נכבוש לעצמנו שטח חדש. לראשונה נקבעו המכסות המחייבות, ולראשונה נקבע במפורש בחקיקה העיקרון ששומרים על זהותה היהודית של המדינה, ולא רק צורכי ביטחון צרים. זו הייתה הפעם הראשונה.
הפעם השנייה, אדוני היושב-ראש, קרתה אתמול בערב. אתמול בערב ועדת הכנסת הכינה לנו נוסח שבו לראשונה, אחרי הרבה מאוד שנים שבהן קביעת גובה יחידת המימון הייתה נחלתה הבלעדית של ועדה ציבורית, נקבע בחקיקה ראשית גובה יחידת המימון בשקלים, עם אמירה ברורה: אנחנו נקשיב ונשמע את דבריה המכובדים של השופטת פרוקצ'יה, יושבת-ראש הוועדה הציבורית, נקשיב לה, אבל בסופו של דבר הפה שאסר הוא הפה שהתיר. אותו גורם שקבע שלוועדה הציבורית הסמכות לשנות את גובה יחידת המימון, שזה המחוקק, הוא גם הגורם שיכול לקבוע, בהוראת שעה או בהוראת קבע, גובה של יחידת מימון אחרת. הדבר הזה התרחש אתמול בערב. אנחנו נצביע עליו כולנו בקרוב, קואליציה ואופוזיציה. זו התפתחות חשובה מאוד בהשבת כבודה ומעמדה של הכנסת.
אני מודה על כך לא רק לחברי הכנסת שאמורים להצביע עכשיו – ובזה אני מסיים, אדוני היושב-ראש – אלא אולי בעיקר ובראש ובראשונה לייעוץ המשפטי של הכנסת, היועצת המשפטית של הכנסת והיועצת המשפטית של ועדת הכנסת, שקיבעו בלשון החוק, בנוסח החוק, את האמירה הברורה שהמחוקק הוא הריבון. הוא יכול לקבוע גם את שווי יחידת המימון, גם את כל ההסדרים, ואין התפרקות של המחוקק מסמכויותיו. הדבר הזה הוא באמת תקדים חשוב. אני מאוד מאוד מקווה שהוא יהווה השראה עבור הכנסות שיבואו אחרינו בנושאים אפילו יותר חשובים מיחידות המימון של המפלגות. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
699 מילים של שמחה רוטמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.