קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושבת-ראש, כבוד ראש הממשלה, עמיתיי חברי הכנסת, לפני כשבוע כוחות הכיבוש בירושלים המזרחית תקפו את מוחמד אל-עג'לוני, ילד עם תסמונת דאון. אם לא אכפת לך לדעת, ראש הממשלה, מוחמד אל-עג'לוני הוא בן הכיתה של איאד אלחלאק. אני לא בטוח אפילו שאתה מכיר את השם הזה, איאד אלחלאק, נער עם מוגבלות שכוחות הכיבוש בירושלים המזרחית הרגו אותו. מוחמד אל-עג'לוני, הגיע לכיתה, וכשראה שהכיסא של איאד אלחלאק ריק, הוא החליט לעזוב את הכיתה. ניסו לשכנע אותו שוב ושוב שיחזור ללימודים, אבל הוא לא יכול. הוא החליט לעשות מעשה – להיאבק נגד הכוחות שהרגו את חברו ללימודים איאד אלחלאק. מאז הוא נמצא בכל מקום שיש בו עימות, מתנגד לכיבוש.
אני לפעמים מנסה לחשוב מה חייל חושב לעצמו כשהוא רואה את עשרות האלפים בירושלים המזרחית מתפללים באל-אקצא, למשל. מה הוא חושב לעצמו? האם הם פחות מעם? האם הם לא יבקשו זכות להגדרה עצמית? האם הם יסכימו לחיות לנצח ללא מדינה עצמאית? זהו הנושא החשוב ביותר – להיאבק נגד הכיבוש הארור הזה, בעד הזכויות של איאד אלחלאק, של מוחמד אל-עג'לוני, של תושבי ירושלים המזרחית, של תושבי שייח' ג'ראח, סילוואן, ג'בל אל-מוכבר ושל כל העם הפלסטיני שבחר להיאבק נגד הכיבוש הזה.
הבעיה היא לא מה שאתה אומר, שזה חוסר ההכרה בזכות העם היהודי. לא לא לא לא לא. יש פה העם יהודי, שכן מגיעה לו הזכות להגדרה עצמית, ויש את העם הפלסטיני, שמגיעה לו זכות להגדרה עצמית, שתוקם מדינה פלסטינית בגבולות 67' לצד מדינת ישראל, וכך יהיה שלום שייטיב עם כולנו. תודה רבה.
238 מילים של איימן עודה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.