הקרב על הנגב – האם הממשלה תיכנע?

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני ראש הממשלה נפתלי בנט, אני יודעת שתעשה כל מאמץ לא להקשיב למה שאני הולכת להגיד, אבל כל הדברים מופנים אליך. הנושא של הדיון הזה הוא "הקרב על הנגב – האם הממשלה תיכנע?" והאמת היא שהיחיד שיכול לענות על השאלה הזו הוא אתה, נפתלי בנט. אתה היחיד. לכן, אחרי אין-ספור ניסיונות להעלות את נושא המאבק על הנגב לדיון במליאה, ניסיונות שהקואליציה טרפדה בזה אחר זה, הגעתי למסקנה שאין מנוס, הנושא הזה חייב לעלות לדיון שבו המשיב היחיד האפשרי הוא אתה, נפתלי, כי אתה, אתה רצית להיות ראש ממשלה, אז אתה ורק אתה צריך לענות על השאלה הזאת, לא רק כאן בדיון במליאה אלא גם במציאות, נפתלי.

אז קודם כול, בוא נבהיר שאכן יש קרב על הנגב, אולי אפילו כמה קרבות. לפני כחודשיים הקרבות האלה התנהלו בשטח, בנגב עצמו, והם כללו אבנים, בקבוקי תבערה, חסימת רכבת, חסימת צירי תנועה, תקיפת שוטרים, תקיפת אזרחים יהודים – רק יהודים כמובן, מצד אחד – ומספר זעום של מעצרים מהצד השני, ועוד סגן שר אחד שבחר להתייצב לצד הפורעים ולעודד אותם, וכמובן חברי כנסת מהמפלגה שהממשלה שלך נשענת עליה, שגם הם ירדו לשטח להזדהות עם הפורעים.

אחר כך הקרבות בנגב נרגעו, אבל לא באמת. באמת הם עברו לחדרים האחוריים של הממשלה, ושם הם מתנהלים בשקט, ממש בשושו, הרחק מעין רואה, וגם, וזה מה שחשוב, גם ללא הכרעה. הקרבות האלה, נפתלי, יקבעו לא רק את עתיד הנגב אלא גם את עתיד המדינה. כן, עתיד המדינה – עתיד המדינה לא רק במובן הגיאוגרפי, כי הנגב הוא 60% משטח מדינת ישראל, ולא רק במובן הדמוגרפי, כי המאבק הוא גם על השאלה אם יוקמו יישובים יהודיים חדשים בנגב. גם לא רק במובן המשילותי, במובן של: האם יצא חוטא נשכר, של כל דאלים גבר. אפילו, אפילו לא רק במובן של הריבונות בנגב, שכבר נשמעו קריאות ברורות מצד הבדואים להכיר בנגב כאוטונומיה פלסטינית. זה הרבה יותר מזה, נפתלי. הקרבות בנגב יקבעו את עתיד המדינה במובן העמוק ביותר, במובן של הזהות והמהות של מדינת ישראל.

בשביל להבין את זה צריך לחזור אחורה, אל שורשי הציונות, אל שורשי שיבת ציון של דורנו. אני רוצה להאמין, נפתלי, שהרעיון הציוני הוא עדיין סלע קיומך הפוליטי ושאתה רוצה להיות נאמן לו. הרעיון הציוני הבסיסי ביותר הוא שהעם היהודי חזר הביתה, שהארץ הזו היא ארצו שחיכתה לו שוממה אלפיים שנה. כמו שהעם חיכה לארץ, התגעגע אליה, שר לה, הזכיר אותה בכל אבל ובכל שמחה, כסף וערג אליה, שמר לה אמונים ולא ויתר על החלום לשוב אליה, כך בדיוק, כך בדיוק גם הארץ חיכתה לו, לעם, ושמרה לו אמונים, בדיוק כפי שהבטיח לנו בורא עולם וקורא הדורות מראש בפרשת בחוקותיי: "והשמֹּתי אני את הארץ ושממו עליה אֹיביכם היֹּשבים בה". ופירשו כל הפרשנים, ובראשם רש"י: שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה.

וכשעם ישראל חוזר לארץ, הוא גואל את הארץ – גאולת קרקע זה ערך ציוני בסיסי; הוא מיישב את הארץ ביהודים – יישוב הארץ זה ערך ציוני בסיסי, יישוב הארץ ביהודים, נפתלי; הוא נוטע בה עצים – נטיעות בארץ ישראל זה ערך ציוני בסיסי – והוא נאבק על אדמת הארץ. לא רק מול השממה הוא נאבק, לא רק מול הביצות והמלריה, אלא גם מול מי שמנסים לקחת מאיתנו את הארץ, גם מול הערבים, כן. גם המאבק על הארץ, על הקרקע, על השאלה של מי הארץ הזו – גם המאבק הזה הוא ערך ציוני בסיסי.

וזכינו, נפתלי, זכינו שהערכים הציוניים האלה שלנו, הערכים היהודיים שלאורם הלך עם ישראל אלפיים שנה גם בגלות היותר-חשוכה – הערכים האלה הוכרו על ידי אומות העולם ועוגנו בחוק הבין-לאומי. זה קרה לפני 100 שנה בדיוק, בשנת 1922, כאשר פורסם כתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל. סעיף 2 לכתב המנדט קובע שיש להקים בארץ ישראל בית לאומי לעם היהודי, תוך שמירה על זכויות הפרט של יתר תושבי הארץ. זכויות הפרט ותו לא; אפס זכויות לאומיות לערבים על ארץ ישראל.

סעיף 6 לכתב המנדט קובע שיש לאפשר עלייה של יהודים לארץ ולעודד – תקשיב טוב – לעודד התיישבות צפופה של יהודים על הקרקע, לרבות אדמות מדינה, התיישבות צפופה של יהודים גם ביהודה ושומרון, אגב, אבל עוד קודם לכן בנגב ובגליל. כן, מסתבר שכתב המנדט הבריטי לא מתבייש בערכים של ייהוד הנגב והגליל, והוא מכיר בכך שאדמות מדינה בארץ ישראל הן אדמות המדינה היהודית, אדמות העם היהודי.

סעיף 7 לכתב המנדט הוא הבסיס לחוק השבות. הוא קובע שיש להקל על יהודים שמתיישבים בארץ לקבל אזרחות בה. חוק האזרחות, אמרנו כבר? כל זה בכתב המנדט.

במבוא של כתב המנדט הובהר שהוא מממש את החלטות ועידת סן רמו, וכתב המנדט הזה הוכנס בהמשך, ב-1945, גם לאמנת היסוד של האו"ם. סעיף 80 של אמנת האו"ם, שהוא בעצם החוקה של האו"ם, מאמץ לתוכו את עקרונות כתב המנדט, ובעצם את עקרונות היסוד של הציונות. מי שנשאר מהצד השני, מי שהחזיק בהתנגדות עיקשת לעקרונות היסוד האלה גם אחרי שעוגנו בחוק הלאומי, אלה הערבים – גם מדינות ערב שסביבנו, שעם השנים התנגדותן הלכה ופחתה והיום חלק גדול מהן חיות איתנו בשלום ואף בהסכמי שלום, ובעיקר חלק ניכר מערביי ארץ ישראל, שקוראים לעצמם פלסטינים, ובעצם הכינוי הזה הם כופרים בכך שהארץ הזו היא ארצנו, וגם אלה הקוראים לעצמם פלסטינים של 48', כלומר חלק מערביי ישראל, שלמרבה הבושה יש להם ייצוג כאן בכנסת, בבית הזה, ועכשיו בגללך, נפתלי, יש להם ייצוג גם בממשלה.

ועכשיו, אחרי שהקמתם ממשלה עם מפלגות לא ציוניות כמו מרצ ועם מפלגות אנטי-ציוניות כמו רע"מ, בא מנסור עבאס ומנסה לבלבל אתכם. הוא מציב בחזית את ערך השוויון, את ערך המאבק האזרחי. ויו"ר ועדת הפנים מטעמו ווליד טאהא צועק מעל כל במה שייהוד הנגב זו גזענות, שהקמת חריש זו גזענות, ותחת הפחד מהגזענות, הפחד מפגיעה בשוויון ובזכויות אזרחיות, הוא מצליח לגרום לכם להתבייש בערכי היסוד של הציונות, לגמגם ולבלבל אתכם.

אבל יש בממשלה כאלה שכנראה לא מתבלבלים. אחד מהם יושב לידך עכשיו, נפתלי. השר זאב אלקין והשרה אילת שקד נאבקים כבר שבעה שבועות את מאבקו של הנגב, והם מחכים לשמוע את עמדתך, נפתלי, ואת הכרעתך. שבעה שבועות הם נאבקים מול רע"מ ומול יש עתיד על השאלות הקריטיות של הנגב, על השאלה אם בתוכנית החומש יוכנס סעיף אכיפה – שזאב אלקין אמר לי לפני ימים ספורים מעל הבמה הזו שזה עדיין לא הוכרע, נפתלי; ועל השאלה אם ההסדרה של היישובים הבדואיים בנגב תכלול או לא תכלול הסכמה שלהם להתכנס לתוך הקווים הכחולים של היישובים ולשחרר את האדמות שהם השתלטו עליהם; ועל השאלה אם יוקמו יישובים יהודיים חדשים בנגב; ועל השאלה של תוכנית ההסדרה הגדולה.

והם מחכים להכרעתך, נפתלי.

לא. לא סיימתי. אמרת לי משפט לסיום.

בבקשה, אני אסיים.

אגב, אדוני היושב-ראש, תשים לב שיש שיטה חדשה, להסתובב ולא להפנות את הפנים למי שמדבר.

בבקשה.

אני חושבת, נפתלי, שאתה חייב תשובה על השאלה הזו. השאלה היא: האם אתה מפנה עורף לציונות בנגב? אתה חייב תשובה לשרים, חברי הממשלה שלך; אתה חייב תשובה לבית הזה; אתה חייב תשובה לציבור הבוחרים שלך.

ואתה חייב תשובה קודם כול לעצמך.