קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
בלי ידיים בכלל, אזוקות מאחור, אזוקות מאחור וככה – – –
הבנתי. אבל חבר'ה, אני חצי אשכנזייה. זה תקף גם לגביי או לא?
הבנתי. כולנו צבועים. אם כבר יוצאת לי הזדמנות לדבר, אז אני רוצה לדבר על דיוני החל"ת שעשינו, הארכת החל"ת שעשינו אתמול בוועדת הכספים. קודם כול, אני רוצה לפרגן ליושב-ראש ועדת הכספים אלכס קושניר, שעשה את זה, באמת – הוא נכנס לתפקיד ובאמת עושה את זה בצורה מכבדת, מקשיב ומגיע להסדרים. יחד עם זה, היה לנו שפיל מאוד קצר להיאבק בו בוועדת הכספים, כשכל תפיסת העולם שלי באופן כללי לגבי איך אמור להיות המשך תשלומי החל"ת – היו אמורים להיות מראש אחרת לחלוטין, ואני גם יכולה להגיד שעד שהתחלפה הממשלה באמת עשינו על זה שיחות ודיונים בתוך המשרד האוצר, כי במשרד האוצר היה שר מתוך המפלגה שלנו, והיה הרבה יותר קל להסביר את ההיגיון.
ההיגיון שלי הוא שהמשך תשלומי החל"ת לא צריך להיות בכלל על פי גילים, זאת אומרת, ההחלטה למי לתת ולמי לא לתת לא צריכה להיות גילאית. מצד אחד אנחנו רוצים שיחזרו כמה שיותר אנשים לעבודה, כי גם הבטלה משחיתה, וגדל פה דור שבאמת כבר הרבה מאוד זמן לא עובד ומקבל כסף, והוא חייב לחזור לעבודה. יחד עם זה, משבר הקורונה לא חלף מהעולם, ויש גם מגזרים וגם ענפים שעדיין נשארים סגורים – לא כי הם רוצים להישאר סגורים; כי הם רוצים לחזור לעבודה אבל אין עבודה. ענף התיירות, למשל. בענף התיירות אתה יכול להגיד: אין טיסות יוצאות ואין תעופה, אז למה שנמשיך לשלם להם כסף? מדוע? כי אלה חוקי הכלכלה, כי אנחנו בתקופה הזאת של המשבר כל הזמן אמרנו שאנחנו נשלם לעסקים הקטנים, סוכני הנסיעות ומורי הדרך, אבל גם לעסקים הגדולים, המלונאים ועובדי חברות התעופה – נשלם להם כי אנחנו רוצים לשמור אותם בשוק. אנחנו רוצים שהם יישארו; עדיין מורדמים, יקבלו את המינימום, אבל יישארו, וברגע פקודה, כשהכול ייגמר, נלחץ על כפתור והם יחזרו לעבוד ולא יצטרכו לפתוח את אותם עסקים – לסגור אותם ולפתוח אותם מהתחלה – כי זה נזק בלתי הפיך. העסקים האלה לא חזרו לעבוד. אין טיסות יוצאות; סוכני הנסיעות, מורי הדרך – אין להם תיירים שבאים; המטוסים לא טסים, אין תעופה. אנחנו היינו חייבים להמשיך לשלם לענף התיירות והתעופה, שהוא חלק מהתחבורה, להמשיך לשלם חל"ת כדי לשמור אותו על איזשהו גובה עד הסוף, בלי קשר לגילים.
כנ"ל עם אנשים עם מוגבלויות. אנשים עם מוגבלויות שעבדו לפני כן, לא יכולים להחזיר אותם לעבודה. הם האחרונים בתור. בא עובד כזה ועובד כזה, הם אולי העובד העשירי, ולא מחזירים אותם לעבודה. גם לא חוזרים לעבודה, גם אין להם כסף להתקיים, גם הם באמת עם מוגבלויות. לכן אם אני הייתי – ואני דרשתי, אבל זה לא התקבל, זה התקבל במאוד מאוד קטן, שזאת לא תהיה חלוקה גילאית אלא חלוקה ענפית וחלוקה מגזרית, ולפי זה היינו באמת תופרים לכל ענף ולכל בן אדם את החליפה המתאימה לו, ולא גורף, גילאי. תודה רבה.
469 מילים של קרן ברק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.