קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חבריי חברי הכנסת, האמת היא שאני לא חושב שדקה תספיק. הייתי יכול לספר עכשיו את חוויותיי משבוע שעבר בעיר לוד, ששם הייתי כמעט כל לילה וראיתי בעיניי מקום שיוצא משטח השיפוט של מדינת ישראל. זו אולי אמירה קצת קשה, אבל היא עדינה יחסית למציאות שראינו – מקום שבו המשטרה עומדת סמוך ופחים בוערים, מכוניות בוערות, לינצ'ים, בקבוקי תבערה, אבנים, והכול במרחק הליכה, לא במרחק נסיעה, לא במרחק צעדה.
משטרת ישראל – שוב, אני כרגע במקום האופטימי. אני מאוד מאוד מקווה שחל איזשהו מהפך בתפיסה; מתחילים לראות אותו קצת בשטח ואני מאוד מאוד מקווה שהוא ימשיך. אבל חשוב להבין עוד היום, יש אנשים – תנו לזה לדבר הזה לחלחל: משטרת ישראל, פי 100 נשקים הוחרמו מיהודים לעומת נשקים של פורעים ערבים, כולל כאלו שירו. פי 100. המספרים הם אדירים. בתחנות המשטרה ברמלה, בלוד, בירושלים, החרימו נשקים במאות מיהודים שלא השתמשו בהם, לא ירו בהם, נשאו אותם להגנה עצמית, מהסיבה הפשוטה שיהודי שמגן על עצמו, ככל הנראה במדינת ישראל כרגע זה דבר שעלול לעורר מהומות. הדבר הזה חייב להיפסק.
אני רוצה לשבח כאן את השר אוחנה, שנתן הוראה כזאת, למיטב ידיעתי בערב חג, ובעקבות ההוראה הזאת אני יודע שהוחזר מספר רב של נשקים. אני רוצה להודות מכאן – ממש בדרך לפה קיבלתי הודעה על הליך משפטי בירושלים שהורו על החזרת הנשק, השופטת חוי טוקר. אני רוצה להגיד מכאן לארגון חוננו, שעשה עבודה בכל הארץ; יישר כוח גדול ועצום. הם שחררו המון המון אנשים שנעצרו על לא עוול בכפם, ובית המשפט, שכבר לא זוכר כמעט מה זה שחרורים, משחרר, כי באמת המשטרה פה פועלת בצורה שדורשת בדיקה ובירור. את הבדיקות והבירורים המעמיקים צריך לעשות אחרי הקרבות, אבל בזמן אמת צריך לאפשר לאנשים להגן על עצמם בצורה הטובה ביותר. תודה רבה.
281 מילים של שמחה רוטמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.