נאומים בני דקה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בנימה אישית לחברתי נירה שַׁפֶק – –

שְׁפַק, סליחה. – – יהיו עוד הרבה הזדמנויות שאולי תיאלצי להתבייש בהן. כאחד שקצת מנוסה, אני מציע לך עצה: בבית הזה אל תתביישי אף פעם, כי הבית הזה נועד לתקן עוולות, אותן עוולות שאת – אדם לא נתפס בשעת צערו. אני מבין את המציאות שבה את נמצאת. אנחנו רחוקים ממך, אבל לא בהרבה קילומטרים. אנחנו מרגישים את ההדים; אתם עוד יותר. אבל לאט-לאט עם "להתבייש בבית הזה". הבית הזה – כולו תיקון, הוא בא לתקן. תודה. לא אמרתי את זה בצד המחנך אלא בנימה אישית.

אדוני היושב-ראש, חיכיתי להזדמנות להתחשבן קצת עם ההנהגה הפוליטית של החברה הערבית בישראל. ציפיתי מהיום הראשון שהם יתייצבו כאן ויאמרו שהם נגד האלימות. חיכיתי. אמרתי שאולי הם לא מגנים או לא מתנצלים כי אולי באמת פניהם התכסו בושה, אולי הם התביישו, אבל ביום השלישי כבר ראיתי שהם עומדים בראש תהלוכות. בשיא החוצפה הם גם מכריזים שביתה כללית ומנמקים. ברגע שאתה נותן סיבות לאלימות – אף פעם לא אקבל מכם גינוי על האלימות. מי שנותן סיבות מוצדקות לאלימות – שום גינוי אי פעם לאלימות לא ייתפס מהם, כי הם מצדיקים את האלימות, לצערי הרב. אם הייתה לי טיפת תקווה – ואני לא אדם נאיבי – שעדיין יש להם אחריות כלפי החברה שלהם – לא כלפי המדינה; לא רוצה שיהיו ציונים – הם נתנו לי את מכת הפטיש, את גמר המלאכה, לכך שהם רוצים לראות כאן אנרכיה, אנרכיה ולא יותר מזה.

אבל אני רוצה לומר לחברה בישראל – לחזק, ופה להודות לתושבי הדרום בפרט ולאזרחי מדינת ישראל בכלל, שחווים את החוויה הקשה הזאת יום-יום, לילה-לילה, ולחזק את חיילי צה"ל. ליבי עם הפצועים. תנחומים למשפחות ההרוגים. אנחנו חזקים. אנחנו נעבור את זה. ולאלה שיודעים תמיד, גם בבית הזה, תמיד הם יודעים מה לעשות ויושבים פה מול המיקרופונים ומטיחים ומאשימים: קצת צניעות, קצת צניעות. ועמיחי שיקלי, את הנאום שלך תעביר למוסי רז, כנראה הוא לא קרא קצת על החמאס. תודה.