קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
על חייו ומותו של אחמד חג'אזי: אחמד חג'אזי היה סטודנט לסיעוד, ילד יפה בן 22 מטמרה. יום אחד בפברואר הוא למד עם ידיד שלו. הם שמעו יריות בחוץ, הוא יצא למרפסת ושם הוא פגש את מותו. זה היה בהיתקלות של מה שנקרא – המשטרה שערכה חיפוש אחר משפחת פשע בשכונה מאוד צפופה בטמרה. באותו יום וימים אחרי היו המון הפגנות בטמרה ובעוד יישובים, והמשטרה הבטיחה שהיא תערוך חקירה.
אחמד חג'אזי הכי אהב את אימא שלו. אני פגשתי אותה שלשום ופגשתי גם את אחיו ג'אבר. שאלתי את אימא שלו: מה הוא אהב לעשות? היא אומרת לי: הוא אהב לעשות אותי גאה. שאלתי את ג'אבר: מה המשטרה עשתה עד כה? והוא אומר לי: כלום. שלושה חודשים, וכלום? ואני שואלת: אם לאחמד היו קוראים איציק מרעננה, הייתה בדיוק אותה תוצאה – כלום? שהמשטרה לא עושה עם זה שום דבר? לא חוקרת, לא מתקשרת עם המשפחה?
כשאנחנו מדברים בחברה הערבית על אלימות משטרתית ועל הזנחה משטרתית – זה כל העניין; כשאנחנו מדברים על זה שאנחנו שקופים אל מול המשטרה, כשאנחנו רוצים שמשפחות הפשע בחברה הערבית ייסגרו ויצאו מהיישובים הערביים – זה כל הסיפור. כשראש הממשלה בנימין נתניהו כבר שבע שנים אומר: אני מבטיח למגר את האלימות והפשע בחברה הערבית – איפה אתה, אדוני? ואני שוב שואלת: איפה אתה, אמיר אוחנה? אה, נכון, התשובה היא: אני אחראי אבל לא אשם. תודה רבה.
217 מילים של ג'ידא רינאוי-זועבי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.