נאומים בני דקה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד היושב-ראש, כנסת ריקה, אני רוצה לדבר על נושא – נתחיל רק אחרי ההקדמה את הדקה, אם אפשר, כי הם נמצאים לא רחוק מכאן, וכמות האנשים שהגיעו לבקר אותם היא בערך כמות האנשים שיושבת כאן.

בכניסה לכנסת, צמוד לכיכר, יושבים גיבורים שקופים, או בשמם המוכר הלומי הקרב. אתמול ישבתי איתם, היה לי קשה להישיר מבט. השעה 19:00, ואני הייתי השלישית בסך הכול מיושבי המשכן הזה שהגיעו אליהם. ישבנו במעגל – אחד טייס קרב; אחד לוחם נח"ל – לבנון, יום כיפורים, צוק איתן; אחד שמפחד ללכת לוועדה; אחד שאשתו אמרה לו "לך", לא יכולה לחיות יותר עם המלחמה; ואחד, אורי אהרנפלד, צנחן שנלחם במיתלה, "שבוי בפקודה", שרק אחרי 37 שנים היה מסוגל לחזור למה שעבר. עבור רבים מהלומי הקרב המלחמה עדיין לא הסתיימה, היא רק החריפה. היא לא נשארה בשדה הקרב, היא דבקה בהם ונכנסה איתם הביתה.

זהר ופסי מספרת בשירה "גיבור שקוף" את סיפורם של הלומי הקרב: "הלוחמים חזרו הביתה, רק הוא עדיין לא שב. / הגוף בבית, הנשמה בשדה הקרב. / הוא לא הפסיד – גם לא זכה, / ואין מנוחה. // מושך עוד לילה, מנסה להירדם. / וכשעולה השמש הוא רק רוצה להיעלם. / הוא מאבד את זה, השכנים מדברים, / וזה כואב. // הקולות שוב ושוב, / והלב העצוב, / – – – הלוחמים חזרו הביתה, הוא אבוד עכשיו. / הגוף בבית, הנשמה בשדה הקרב. / על הכביש המהיר, עומד בצד הדרך / בוכה. // וכשיש קצת שקט הוא מנגן שיר מוכר. / האצבעות נעות לבד. / אם היא תושיט לו יד, אם היא תיתן לו סיכוי, הוא יחיה. // הקולות שוב ושוב / והלב עצוב".

אם לא היה ברור מי זה ה"היא" – "אם היא תושיט לו יד" – אין פה "היא", זה אנחנו.

אני פונה לראש הממשלה ולשר הביטחון לפעול, לתת הוראה. זה בידיכם. מספיק עם מסיבות עיתונאים, מספיק עם תמונות. הגיע הזמן להחזיר לאלה שאנחנו חיים פה בגללם. תודה.