קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד יושב-ראש הכנסת, חבריי הנכבדים, ראשית אני ארצה להודות לחברתי נירה על הנושא של הלומי הקרב – פוסט טראומה. בהחלט, בזכותם אנחנו פה, אי-אפשר להתעלם מזה, בוודאי לא מאוהל המחאה שיש להם בחוץ, מחוץ לכנסת.
אני כרגע עולה מהלשכה שלי. נפגשתי עם זוג הורים שאם היינו רואים אותם סתם כך ברחוב היינו חושבים שאפשר לקנא בהם – נראים טוב, יפה, מקסימים, מלח הארץ. אבל אסון פקד אותם: לפני שנתיים הבת שלהם, איילת, בת 30, נשואה באושר, אימא לשני ילדים, התאבדה. למעשה, הם לא ידעו על המצוקה שלה, היא הייתה מצוקה שקופה. שבועיים לפני שהיא עשתה את המעשה, החתן שלהם, בעלה, התקשר אליהם, להורים, ואמר להם שדיכאון השתלט על הבת שלהם. עד שהספיקו להתארגן ומצאו תור לפסיכיאטר – שבועיים לאחר מכן, באותו יום שהם היו צריכים להיפגש עם הפסיכיאטר איילת לקחה את חייה בידיה. אחד המסרים שלהם, של הזוג הנפלא הזה, הוא: די להתחבא, אפשר לטפל.
אני רוצה לספר לכם שבארצות הברית מדי שנה החודש הזה, חודש מאי, הוא חודש המודעות לבריאות הנפש. אני מבקשת לנצל את הבמה הזו, את הבמה המכובדת הזו, לציין את הדבר ולהזכיר לכולנו שאפשר לטפל בזה, שאין מה להתבייש; שנכון וחשוב להיעזר באנשי מקצוע, שאסור לפחד ואסור להירתע מהסטיגמה. ככל שנקדים לעשות כן, כך ייטב. תודה.
200 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.