קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. גברתי יושבת-הראש, גברתי השרה, אני אבקש לנצל את הזמן שברשותי לדבר על הצעת החוק הספציפית, וגם אולי אחר כך להתייחס למה שקרה כאן קודם. אני עליתי לכאן כדי להתנגד להצעת החוק, בעיקר בגלל אופן הליך החקיקה שלו.
הכנסת, בארבע השנים האלה, כבודה נרמס בהדרגה, והליכי החקיקה לקו בחסר. אני אומרת את זה בלשון המעטה. החוק הזה עלה לדיון בערך לפני חודש וחצי, אושר בקריאה ראשונה כאן במליאה. אחרי שלושה ימים הוא הובא בפני ועדת הפנים כבר להצבעות. בעצם לא הונחה בפני ועדת הפנים – אני חברה בוועדת הפנים – שום הערכה תקציבית, שום עבודת מטה, שום מידע שיכול היה להקל עלינו, ובעצם הכוונה הייתה שהחוק הזה יאושר לשנייה-שלישית בדיוק כמו שהוא נכנס.
אני כמובן מאוד נזעקתי ושאלתי כמה שאלות, שאני אשתף אתכם בהן: שאלתי, אם זה כל כך חשוב, למה חיכו לחודש-חודשיים האחרונים של הכנסת ולא הביאו את זה לחקיקה קודם? חיפשתי, בניגוד למה שאמרה השרה סטרוק, איזושהי התייחסות בחוק, בנוסח החוק, לנגב – מה שהיא אמרה, שזה מיועד להתיישבות בנגב, התיישבות יהודית בנגב – לא מצאתי שום אזכור בנוסח החוק לנגב. ובעצם העובדה היא שמובא כאן חוק בשם משרד הפנים, בשם שר הפנים, כשלמדינת ישראל כבר שנה אין שר פנים מכהן בגלל שראש הממשלה נמנע מלמנות שר פנים, ואנחנו בשיטת הסלמי כל הזמן מוסיפים לו סמכויות, אבל אי-אפשר עד בלי סוף; במשך שנה במדינת ישראל, אחד המשרדים הכי קריטיים לשלטון המקומי, ואין שר פנים. כיצד ימונה כאן ראש רשות, או כיצד יבוא החוק הזה לידי ביטוי כשאין שר פנים מכהן? אני חשבתי שזה לוקה בחסר ששר הפנים, שהתפטר לפני שנה, יבקש מהשרה סטרוק לקדם הצעת חוק. זה נראה לי מאוד מאוד חשוד, וזה נראה לי בעיקר איזושהי קומבינה לעוד ג'ובים, לעוד מינויים פוליטיים.
החוק הזה כמובן גם מאפשר גמישות בלתי מידתית לשר. זה עומד בניגוד למדיניות המדינה, מדיניות משרד הפנים, של איחוד רשויות ולא ביזור ולא פתיחה של עוד רשויות מקומיות.
לא היה ברור בהצעת החוק – שוב, לא הוגשה בפנינו שום עבודת מטה, אז לא היה ברור איך בדיוק אותה רשות שהשר יכריז עליה תזכה לאיזה חוסן רשותי. מדובר כאן בעיקר על תושבים ועל יחידות דיור, אבל לא ברור לי, ושוב, לא הוצגה בפנינו – למחוקק, אנחנו המחוקק – לא הוצגה בפנינו שום עבודת מטה, איך בדיוק, מה יהיו העוגנים הכלכליים של אותה רשות דמיונית שתקום, איזה אזורי תעשיה, על מה היא תתבסס, מה יהיו ההכנסות שלה. זאת עבודת מטה שהיא קריטית. שום דבר לא הוצג בפנינו.
לא, לא, לא. לא נעשו. גם לא נעשו. אנחנו שאלנו. לא הוצג ולא – ואני ביקשתי לקיים דיון, למרות שרצו מייד להביא את זה כבר לשנייה ושלישית בלי דיון בוועדה. אני רוצה לומר שאני כן יכולה לשתף שאני כן הצלחתי, בעקבות הסערה – הייתי מאוד מאוד נרגשת מאופן הליך החקיקה, מאופן החיפזון והזילות – כן הצלחתי להוסיף סעיף לחוק, תחת באמת הרבה לחצים, של פיקוח, של דיווח לכנסת, דיווח לוועדת הפנים. זה הסעיף היחיד שהצלחתי להכניס לחוק.
אבל אני כן רוצה לשתף אתכם במה שכתוב בחוק, כי זה יכול ללמד על למה אני חושבת שההליך היה פגום ולמה צריך להצביע נגד.
אה, זה. זה מאוד מאוד חשוב, כי באמת במקור הכנסת היא רק חותמת גומי, ועם כל הכבוד, לא נדווח לוועדה? לפחות את זה, כי יהיו איזושהי רגולציה ואיזשהו פיקוח.
אבל אני רוצה רגע לשתף. כתוב שהשר רשאי להכריז בצו כי כפר פלוני או קבוצת כפרים או אזור פלוני יתנהלו על ידי המועצה המקומית גם אם לא מתקיימים בו התנאים המנויים. ואני אספר. זאת אומרת, שר הפנים, שימו לב לחופש שיש לו – ושוב, בעבר זה היה גם בלי דיווח – שר הפנים יכריז על מועצה מקומית, באיזה מקרים? במקרים חריגים, לא על פי הצו, אם קיימת תוכנית מתאר מחוזית – תוכנית מתאר מחוזית שמאפשרת הקמת יישוב או קבוצת כפרים, כמו מועצה אזורית נניח. אני לא יודעת אם אתם יודעים, תוכנית מתאר מחוזית זה כתם רעיוני תכנוני. זה לא תב"ע מאושרת ליחידות בנייה, שאפשר להוציא היתרים – זה כתם רעיוני בעלמא, שבינו לבין בנייה עוברות שנים רבות. זה תנאי ראשון.
תנאי שני – זה יורד מדרגה אחת למטה – אושרה או הופקדה תוכנית מתאר מקומית שממנה אפשר לגזור היתרים. מה זה "אושרה או הופקדה"? כשאושרה תוכנית, זה אומר שלכאורה ראש הרשות שימונה על ידי השר יכול להתחיל לקדם בנייה – היתרי בנייה, תשתיות, ביוב, כבישים, מדרכות, חוקי עזר, היטלים, היטלי פיתוח. לכאורה הוא יכול, ועוד מדובר על אדמה חשופה. אין שם כלום – לא תושבים, לא בתים, לא אזורי תעשייה, לא כבישים, לא ביוב, לא תאורה, כלום, כלום, כלום. ימנו ראש עיר, ימנו ראש רשות, ימנו בעלי תפקידים, ימנו וימנו. אבל מילא, אם אושרה תוכנית – נניח, אבל כאן כתוב "הופקדה תוכנית". השלב בין "הופקדה" ל"אושרה" הוא נצח. מניסיון. אני הייתי, גברתי, יושבת-ראש ועדה מקומית, הייתי חברה בוועדה מחוזית כראש רשות. כשתוכנית מופקדת, זה עוד לפני כל השלבים של ההתנגדויות, של הירוקים, של התשתיות, של משרד הבריאות, של הביוב – זה רחוק רחוק במעלה. ניחא, אם היה כתוב "אושרה תוכנית", זה אומר שאפשר עכשיו לצאת לתכנון מפורט, לביצוע. אבל כש"הופקדה תוכנית" זה לוקח זמן. אז שר הפנים רוצה את החופש להקים רשות מקומית, למנות ראש רשות ממונה, למנות בעלי תפקידים, כשאין תוכנית שמאושרת – רק "הופקדה", עוד רחוק במעלה.
אני רוצה להמשיך. אני רוצה להמשיך. אז אושרה או הופקדה תוכנית מתאר מקומית מפורטת, שכוללת בתחום אותו כפר, לפי העניין – שימי לב – 2,500 יחידות דיור. 2,500 יחידות דיור – בממוצע כ-10,000 תושבים. אבל – אוה, ופה יש עוד חופש לשר הפנים – אבל אם שוכנע השר כי קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, מספיק 1,250 יחידות דיור. תקום רשות מקומית, ימונה ראש רשות בוועדה קרואה, ימונו בעלי תפקידים, יקימו ועדת תכנון, אגפים, משרות, יקימו את הכול על 1,250 יחידות דיור. ואני מזכירה לגברתי, במקור זה היה בלי שום דיווח לכנסת. אז ל-1,200 יחידות דיור, שמה זה, זה שני בניינים בתל אביב, תקום רשות מקומית, וזה בסמכות השר, אם שוכנע כי "קיימות נסיבות". ושוב, אין אזכור למילה "נגב".
והפרט האחרון: השר שוכנע לאחר עיון בתזכיר של ועדה גיאוגרפית, לפי העניין, כי – וזה הכי חזק, גברתי – צפויים לכלול בתוך עשר שנים ממועד הקמת המועצה למעלה מ-20,000 תושבים. 20,000 תושבים – אבל אם שוכנע כי קיימות נסיבות מיוחדות או מצדיקות, אז אפשר בלמעלה מ-10,000 תושבים. זאת אומרת, השר, יש לו חופש להקים, כשיש תוכנית שרק הופקדה – הוא יכול ב-1,250 והוא יכול ב-10,000 תושבים שתקום רשות מקומית. זה ממש בניגוד למדיניות המדינה, בניגוד למדיניות משרד הפנים.
לפיכך, אני התפתלתי והרגשתי מאוד מאוד לא נוח, גם עם החופש הלא-מידתי שיש לשר הפנים, גם עם העובדה שלא הוזכר הנגב, גם עם העובדה שלא הוצגה בפנינו כמחוקקים שום עבודת מטה, גם עם העובדה שהגמישות שניתנת פה לשר היא לא מידתית, גם עם העובדה שאין פה שום אזכור לחוסן הרשות – תקום רשות, ואיך היא בדיוק תתפרנס? הרי אנחנו יודעים שזה לא רק תושבים; תושבים עולים יותר מאשר הרשות צריכה.
זאת אומרת, יש כאן באמת – זה הכול נעשה בחודש האחרון של כהונת הכנסת, בלי שום דיון, ובאותו יום רצו להביא את זה להצבעות. אני שמחה שהצלחתי להכניס סעיף, וכתוב כאן ששר הפנים ידווח לוועדת הפנים אחת לשנה על אופן יישום החוק, אבל זה רחוק מלהיות חקיקה תקינה. יש כאן הליך באמת פגום, חפוז, בלי דיון עומק, ואין לי אלא להצטער שכך זה מובא כשאין שר פנים במדינת ישראל. למה? כי לא מרשים לראש הממשלה למנות שר פנים, אפילו לא ברבע משרה – כי יש כאן עוד שבעה משרדים שכן יש בהם רבע משרת שר. כשכל שרי ש"ס עזבו לפני שנה, אז לקח לראש הממשלה כמה חודשים, ואז הוא מינה שרים ברבע משרה: שר עבודה ברבע משרה, שר רווחה ברבע משרה, שר בריאות ברבע משרה, שר שיכון ברבע משרה. כל המשרדים הכי חברתיים הם ברבע משרה. אבל במשרד פנים אין שר כלל, שזה הממשק הישיר עם כל הרשויות המקומיות, עם כל התושבים. אין שר. ובכל זאת, חודש לפני פיזור הכנסת מובא כאן חוק לאישור הכנסת, לאיזשהו מערך של מינויים, של ג'ובים, של רשויות מקומיות. בינם לבין הנגב אין ולו אזכור אחד, שום דיווח. באמת, הליך חקיקה ממש חפוז.
זו הסיבה שאני מתנגדת לחוק הזה, ואני חושבת שהחוק הזה הוא מבחינתי איזשהו דגל או איזושהי דוגמה – בכמה זילות אפשר להתייחס לבית המחוקקים שלנו ובכמה בחוסר כבוד. ולכן גם נזעקתי כל כך אז, ואני גם עומדת כאן מעל בימה זו ונזעקת שנית. זה לעניין החוק. אני מקווה, גברתי, ששכנעתי אותך.
ובכל זאת – לא, אני בטוחה שהקשבת ברוב קשב, ובאמת את יכולה לבדוק כל מילה.
כן. אני רוצה לומר משהו על מה שהיה כאן קודם. פחות על ההתנהגות בתוך המליאה, אלא על החוק שבעצם נותן חנינה גורפת לכל אותם עריקים חרדים; תלמידי ישיבות שכרגע מוגדרים עריקים, הוא בעצם פוטר אותם מאיזושהי חבות פלילית, כי כרגע הם עבריינים שיש להם חבות פלילית. הקיטוב כאן בלט לכול, אבל אני חייבת לומר שלי זה כאב בבטן, אותי זה צבט ברחם, כאימא. ואני רוצה להקריא שיר של נעם חורב, שנקרא "שבועת האימהות":
"אימא שלי לא נולדה לביאה – / זו המציאות פה, / שהצמיחה לה ציפורניים / שחידדה לה את השיניים/ שלימדה אותה לנעול את הדלת, / פעמיים. // אימא שלי לא נולדה לביאה – / אלה החיים פה, / שהשאירו אותה דרוכה / ששלחו אותה לישון עם עין פקוחה / שאילצו אותה לעמוד על הרגליים האחוריות / ולהקשיב בכל ליבה לאינטואיציות הוריות. // אימא שלי לא נולדה לביאה – / זה המקום הזה, / בו האיום הוא אמיתי / ששייף לה את האינסטינקט החייתי / שעיבה לה את חבל הטבור / שגרם לה לזנק כשהייתי עוד גור / ואם צריך גם לחטוף במקומי את הכדור. // אימא שלי לא ביקשה להיות גיבורה / לא להפוך לסמל או לאות / רק לשמור עליי תמיד מכל רע / ולקיים על בשרה את שבועת האימהות."
שבועת האימהות הזאת נכונה לי, נכונה לך, גברתי, נכונה לאימהות שישבו ביציע והוצאו בבושת פנים, אימהות הלוחמים ונשות המילואימניקים.
הן הוצאו. הן הוצאו על ידי המשמר.
הן הוצאו על ידי המשמר ופונו מהכנסת. אבל לא נתווכח. באמת, בתקופה הזאת, שהיא כל כך טעונה, האימהות מתגלות כלביאות, כולן, כולן, כל האימהות. אז זה לכבודן של האימהות, שהרבה על כתפיהן בתקופה הזאת, במלחמה העקובה מדם הזו, ובכלל בהיסטוריה העקובה מדם של מדינת ישראל.
נותרו לי עוד כארבע דקות. אני רוצה לשתף אתכם בעוד קטע, במאמר דעה מ"מר הפקרה" של פרופ' ערן הלפרין, שהוא חוקר ומרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, מייסד מרכז אקורד, כותב הספר "אזהרת שוליים – איך נתנו לשנאה ולקיצונים לפרק אותנו (ואיך נבנה חזרה)". ומאמר הדעה הזה הוא "ההיסטוריה והחברה בישראל לא יסלחו לנתניהו". "אמפתיה היא אחת מהחוויות האנושיות והחברתיות הבסיסיות ביותר. היכולת של בני אדם 'להיכנס לנעלי האחר', להבין את מחשבותיו, לחוש את כאבו ולנסות לפעול כדי לסייע לו להתמודד עם אותו כאב, היא חוזקה אנושית מובילה, שמאפשרת לחברות לפעול, לשרוד וגם לשגשג. היכולות האמפתיות של החברה נדרשות בעיקר אל מול אתגרים קשים וטראומות לאומיות. במצבים כאלו, הנכונות של אזרחים לפעול למען 'האחר', שאינו בהכרח בן משפחה, מהווה את התשתית לחוסן החברתי ולמנגנוני ההתמודדות האישיים והקולקטיביים עם הקושי, הסבל והטראומה. לכן, אמפתיה היא הדבק, המנוע והברומטר של היכולת של חברות להתאושש מטראומות לאומיות, להביט בתקווה אל עבר העתיד ולבנות עתיד משותף.
"נדמה לי שרובנו רוצים לראות את עצמנו כאנשים אמפתיים. יותר מזה, רובנו היינו רוצים להאמין שהאמפתיה שלנו לא מוגבלת רק לקרובים שלנו, ושנדע להבחין, לחוש וגם לפעול אל מול סבל של אנשים שאינם חלק מהקבוצה החברתית-לאומית שלנו, אפילו אם אנחנו לא מכירים אותם באופן אישי". אני קצת אדלג, כי ייגמר לי הזמן.
"בהינתן ההטיות האנושיות הללו, מה שמבחין חברות אנושיות בעלות חוסן חברתי גבוה מכאלו עם חוסן חברתי מוגבל, היא היכולת לחוש אמפתיה לקושי ולסבל מעבר לקווים האידיאולוגיים, הערכיים, הדתיים והאתניים. לצערי, אחד מהנזקים הגדולים ביותר שיירשמו על שמו של בנימין נתניהו בדברי הימים של ההיסטוריה של החברה הישראלית, הוא בדיוק פירוק היכולת הזו. נתניהו, שהוא אבי המהלך של נרמול הקיצוניים והמשיחיים בחברה הישראלית, האיש שהפך כל נושא ערכי, לאומי או אנושי, לפוליטי (כלומר לכזה שמחלק את החברה בין קבוצות שונות), הוא האיש שבנה סכר גבוה, שאינו מאפשר לזרימת האמפתיה האנושית הפשוטה לעבור מצד פוליטי ואידיאולוגי אחד לשני. פוליטיקה היא כמובן משחק של יחסי כוח בין קבוצות, וזה לגיטימי שמנהיג פוליטי משחק (גם) את המשחק הזה. אבל למנהיג אמיתי יש גם אחריות ליצירת התשתית של החוסן החברתי של החברה שלו, בעיקר על ידי פירוק חומות האמפתיה. נתניהו לא רק כשל בתפקיד הזה, אלא שלאורך שנים האמירות, הפעולות והמהלכים הפוליטיים שלו בנו רשת סבוכה של חומות אמפתיה בתוך החברה הישראלית, רשת שהיום לא מאפשרת לנו כחברה לעמוד לצד משפחות החטופים ולפעול כגוף אחד להחזרתם. במידה רבה, הפקרת החטופים היום" – זה נכתב אז – "היא רק קצה הקרחון לתהליך הקרסת האמפתיה חוצת הקווים בחברה הישראלית, תהליך שנתניהו חתום עליו באופן אישי. במילה 'הפקרה' יש ניחוח של פסיביות. לצערי, חומות האמפתיה שהובילו להפקרה הנוכחית, נבנו תוך תכנון והפעלה אקטיבית של מערכות שונות ומתואמות. על כך, ההיסטוריה והחברה בישראל לעולם לא תסלח". תודה.
2,069 מילים של מטי צרפתי הרכבי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.