קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, אנחנו מציינים את אותם חיילים בודדים, למעלה מ-7,000 חיילים בודדים, שמחציתם בני חוץ לארץ, עזבו משפחה, עזבו קהילה, הגיעו לפה לשרת בארץ וכולנו מחבקים אותם, מוקירים אותם, מעריכים אותם. הכול אנחנו צריכים לעשות למענם.
כמחצית מהם הם בני הארץ, בני המדינה מכל המגזרים, מכל החוגים. ביניהם אני רוצה לדבר דווקא על תופעה ייחודית שקשורה מאוד לוויכוח הסוער שמתנהל פה בציבוריות הישראלית. ישנם חיילים בודדים – הם מוגדרים ככה – חיילים בודדים שעזבו את המשפחות שלהם בקרב הציבור החרדי והתגייסו לצה"ל. אני התוודעתי לתופעה הזאת כשבני שירת במסגרת גדוד נצח יהודה, שהוא גדוד שבו משרתים חיילים חרדים. חבר הכנסת שירי, אתה - - -
יש שם גם חרדים. יש שם חרד"לים, חרדים לאומיים. הבן שלי הוא אחד מהם. בסדר גמור, אבל זו יחידה לוחמת כמו כולם. אותם חיילים שבאו מהמגזר החרדי, באמת, שעליהם אנחנו מדברים – אנחנו רוצים לגייס את בני אותו מגזר, אנחנו רוצים לגייס את בני הציבור החרדי, אותם אלה – לטעמי – שלא לומדים תורה וכן צריכים להתגייס. אנחנו רוצים לגייס אותם, ואנחנו נתקלים פה בתופעה שהמשפחות מתנכלות אליהם: כשיוצאים לסוף שבוע, כשיוצאים לשבת, כשיוצאים לרגילה, אין להם לאן ללכת, אין להם בית. אני התוודעתי לעניין הזה כשהבן שלי שירת שם. זו בעיה נוקבת, בעיה קשה. אז נכון שיש אצלנו הרבה משפחות שמתנדבות לקלוט אותם אצלן בבית שלהן. יש משפחה כזאת בקריית ארבע שממש קולטת הרבה – הרבה – כמה וכמה חיילים שמוגדרים חיילים בודדים. אין להם את המשפחה שלהם, קשה להם לחזור לקהילה שלהם, שמשם הם באו.
אני חושב שאם אנחנו רוצים בחזרה להביא אותם אל הבית שלהם, שיהיה להם בית חם שיוכלו לחזור אליו, לא מתוך התנכרות אליהם, לא מתוך התנכרות אל השירות הצבאי אלא באמת מתוך הבנה שהם עושים שירות ושזו הדרך שבה הם בחרו כשהם החליטו לא להמשיך את לימודיהם, אני חושב שאנחנו צריכים טיפה – באווירה המאוד-נוקבת, המאוד-מתוחה שקיימת היום בקרב הציבור שלנו, ובייחוד הצבא צריך לעשות את זה – לקחת את זה כמשימה על אותם אלו מהמגזר החרדי שבאים ומתגייסים, לקחת את זה כמשימה באמת לנסות לקרב אותם למשפחות האורגינליות שלהם, משפחות שעדיין חיות בתוך הקהילה שלהן ולא רואות בזה כדבר שהוא נכון, ולכן הם מתנכלים לבנים שלהם. לא תמיד יש להם לאן לחזור. בדרך כלל אין להם לאן לחזור, ולכן אני חושב שהצבא צריך לקחת את זה כמשימה. אני לא בטוח שבאווירה שקיימת היום זה דבר אפשרי. באופן אישי אני מוכן להתגייס לעניין הזה, מוכן שהצבא ישתמש בזה. כמה שנראה פחות כפייה בקרב הציבור החרדי, כמה שנראה פחות עליהום על הציבור החרדי, ככה אנחנו נראה יותר ויותר הבנה בקרב המשפחות שמהן יצאו אותם חיילים לכך שהם בחרו בדרך שלהם, וצריך לקבל אותם באהבה בקרב המשפחות האורגינליות שלהם.
אז אני באמת רוצה לחזור ולהוקיר אותם, לשבח אותם באמת על השירות, השירות של כולנו. הם שלוחים של כל העם כולו. הם לא חיילים בודדים. הם חיילים של כל העם כולו. כל העם עומד מאחוריהם. אני מאחל באמת שכל אותם חיילים בודדים בסופו של דבר ירגישו שהם יחד איתנו במשפחה אחת גדולה, משפחת עם ישראל. תודה רבה.
493 מילים של אבי מעוז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.