יום מיוחד למען החיילים הבודדים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום זה יום מיוחד, יום שבו אנחנו מוקירים ומכירים במערך החיילים הבודדים בצה"ל. אנחנו מציינים את תרומתם היוצאת-דופן בתוך כל סל הנתונים המורכבים שהם מגיעים איתם. וכשאנחנו מביאים את תופעת החיילים הבודדים, אז אני רואה לנגד עיניי קודם כול עוצמה אנושית – עוצמה אנושית ומסירות של אלו שמחליטים לשרת למרות נסיבות חיים מורכבות. והנתונים ידועים והם כבר הרבה זמן קיימים: למעלה מ-7,000 חיילים בודדים משרתים היום בצה"ל בכל רגע נתון. מחציתם הם חיילים בודדים שהגיעו מחו"ל ועלו בערך מ-80 מדינות שונות. אלה צעירים וצעירות שעזבו את הכול מאחור – את הבית החם, את התרבות, את השפה, את המשפחה, את החברים. הם עזבו והגיעו רק כדי לעלות למדינת ישראל וללבוש מדי צה"ל.

ובימים שבהם האנטישמיות גואה, אני רוצה לציין את כל אותם צעירים יהודים בעולם שמצביעים ברגליים ולא נשארים אדישים, ומגיעים לכאן חדורי תחושת שליחות לשרת בצה"ל, ואולי אפילו להקים אחרי זה בית בישראל. חלקם עושים גם פרויקט נעל"ה. למרבה השמחה, זה קורה יותר ויותר מאז ה-7 באוקטובר. אני אגיד שאני הגעתי ליריד "עולים על מדים", ושמחתי לפגוש צעירים וצעירות מ-70 מדינות ברחבי העולם שבחרו בצורה מודעת לעשות מעשה ציוני, לעלות לארץ ולהתגייס לצה"ל. מבחינתי, כך נראית ציונות בת ימינו.

המחצית השנייה של אותם חיילים בודדים בצה"ל הם חיילים בודדים ילידי הארץ – אותם צעירים שהם חסרי עורף משפחתי, הם לעיתים כאלה שיצאו בשאלה, ניתקו את היחסים עם משפחותיהם מסיבות כאלה ואחרות, חיילים שמגיעים מרקעים סוציו-אקונומיים יותר מורכבים, ולמרות נתוני הרקע המורכבים והמאתגרים שלהם הם בחרו להיות חלק ובחרו לשאת באחריות. 30% מכלל החיילים הבודדים, מתוך אותם 7,000, הם אפילו משרתים כלוחמים בצה"ל, ואנחנו יודעים היום מה קורה בצבא שלנו, שצריך יותר ויותר לוחמים. אז אני אומרת, אחד שכזה, הגיע ללא תמיכה, ללא עורף משפחתי, חלק מההורים שלו מעבר לים, ולמרות זאת אותו אחד או אחת מחליט להיות לוחם או לוחמת, ופגשתי כאלה לוחמות באותו יריד בירושלים שקלט עולים חדשים. אז אני רוצה במיוחד להצדיע לכל החיילים הבודדים, ובמיוחד לאלה שהולכים להיות לוחמים, על אף ולמרות הכול. ואני רוצה לומר שהנתונים האלה הם נתונים מעוררי השראה; אולי בעיקר הם מעוררי השראה כשאנחנו רואים שיש כאלה שעושים הכול כדי לא להתגייס.

אני רוצה להודות לכל אותם ארגונים שתומכים באותם חיילים – שתומכים בהם בעלייה לארץ ואחרי זה תומכים בהם גם ביכולת שלהם להתמודד עם סיטואציות מורכבות. חייל בודד, בסוף שבוע, כשהוא יוצא מהקרב, מגיע לבית ריק. אחד הדברים שעושים במדינת ישראל זה לוודא שהם יגיעו לדירות שהן לא ריקות, למשפחות מתנדבות, לכאלה שמזמינים אותם לארוחת יום שישי, לכאלה עמותות שלוקחות את הכביסה המלוכלכת ומסייעות להם.

אני רוצה ביום הזה להודות גם לארגון "נפש לנפש", שעושה פעילות מסורה, מוצלחת, כדי להעלות את אותם חיילים בודדים לארץ, אבל לא רק זה – גם מלווה אותם, תומך בהם וקולט באופן מיטבי את הצעירים מכל קצוות תבל. זו תוכנית לאומית בעלת חשיבות עליונה. להודות לנציגי הסוכנות, להודות לאותם בתים שקמים השכם וערב, בתים לחיילים בודדים, בתים, דירות. כמעט בכל עיר יש דירות לחיילים בודדים שבהן הם מתקבצים יחד. אז כל מי שעושה מעשה, ובמיוחד, אגב, משפחות שכולות, שבחרו, על שם הילד שלהם, להנציח דווקא בבית למען חיילים בודדים, לאותן משפחות, ואני מכירה לא מעט בתים בודדים שהם על שם גיבורי ישראל – להודות לכולם ולהגיד: בארץ הזאת נכון לתת מקום לאלה שמתנדבים יותר, תורמים יותר.

ואתם יודעים מה? אבא שלי, זיכרונו לברכה, תמיד היה אומר: החוכמה היא לתת חכות, לא לתת דגים. ואולי דווקא כשאני מסתכלת על החיילים, אותם חיילים בודדים שאנחנו נותנים להם חכות – את האפשרות לשרת, ואחרי זה הם אצים קדימה, מתנדבים ללחימה, ממשיכים קדימה, בונים בית בישראל, למרות המאמצים, למרות הקשיים הכלכליים, לאחל לאותם אלה שבוחרים בצד הנכון של המתרס, לא להתבכיין על מר גורלם אלא לעשות שגורלם יהיה יותר טוב – להם אני רוצה להצדיע דווקא היום. אז כל הכבוד לחיילים, כל הכבוד לחיילים הבודדים, כל הכבוד לחיילים הבודדים שהגיעו מרקע משפחתי מורכב ולחיילים הבודדים שעזבו את אזור הנוחות בחו"ל ועלו לארץ. תודה רבה.