יום הרצל

אדוני היושב-ראש, מזכירות הכנסת, חברי כנסת - -

- - יושב-ראש ההסתדרות הציונית יעקב חגואל, יש לי תמונה אהובה, כנראה אהובה על כל מי שציונות זורמת בעורקיו: הרצל נשען על מעקה במלון שלושת המלכים בבאזל, זקן שחור, מעיל כהה, ומבט שמסתכל לעבר נהר הריין, אבל בעצם רואה משהו אחר לגמרי, רואה את ירושלים. זאת אחת התמונות הכי אייקוניות בהיסטוריה היהודית. ולפעמים אני שואלת את עצמי: מה הוא חשב באותו רגע?

אדם בן 37, עיתונאי, וינאי, מחזאי, שכותב ביומנו אחרי הקונגרס: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים". הוא עוד כותב "אילו אמרתי זאת היום בקול, היו הכול צוחקים לי. אולי בעוד חמש שנים, ודאי בעוד 50 שנה יסכימו הכול". והוא קלע כמעט לחלוטין. 51 שנים אחרי באזל, בה' באייר התש"ח, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת המדינה מתחת לתמונתו של הרצל. כשאנו מתכנסים כאן בלב הדמוקרטיה הישראלית, במשכן הכנסת, שמייצג את הריבונות המחודשת של עמנו, אנחנו מצדיעים לאיש שסלל את הדרך לכל זה, בנימין זאב הרצל.

הרצל הבין לפני כולם שהבעיה היהודית איננה בעיה מקומית שניתן לפתור על ידי השתלבות או הגירה זמנית. הוא הבין שזוהי שאלה לאומית, שפתרונה היחיד הוא מדיני: הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ אבותיו, ובהסכמת מעצמות העולם. הוא לא היה רק פילוסוף של הציונות, הוא היה המנהיג הפוליטי הראשון שלה. וכשהוא הקים את הקונגרס הציוני בבאזל, הוא הקים למעשה את הפרלמנט הראשון של העם היהודי.

הרצל נולד בבודפשט למשפחה מתבוללת. הוא היה אמור להיות עורך דין מצליח באירופה הליברלית. ואז בפריז, בכיכר בית הספר הצבאי, הוא שמע את ההמון צועק "מוות ליהודים" כשהורידו את הדרגות מאלפרד דרייפוס, ובאותו רגע הוא הבין משהו שכולנו היום יודעים – שאין עתיד ליהודים בגולה, שההיטמעות לא תציל אותנו, שהאנטישמיות תרדוף אותנו לכל מקום שאליו נברח, אלא אם כן יהיה לנו מקום משלנו, מדינה שלנו; שאסור לעם היהודי להיות תלוי בחסדיהם של אחרים, הגורל חייב להיות בידינו, ולבצר את ביטחונה של ישראל מול כל איום.

החלום שלו על תל אביב מודרנית, על חיפה כעיר נמל בין-לאומית, על רכבות שחוצות את העמק, על אוניברסיטה על הר הצופים – בספרו "אלטנוילנד" הוא תיאר חברה מתקדמת, שמשלבת טכנולוגיה, מדע, צדק חברתי וסובלנות. הוא ראה בעיני רוחו מדינה שהיא אור לגויים. היום, כשרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה, כשישראל ניצבת בחזית החדשנות העולמית וכשהכלכלה שלנו איתנה ומשגשגת, אנו מגשימים את החזון הזה יום-יום.

הרצל ראה מדינה שבה מדברים עברית; מדינה שיש בה אופרה, תיאטרון, בתי חולים, שדות תעופה; מדינה שמשלבת את היסודות המודרניים שלה עם השמרניים ביותר. הוא ראה את ישראל של שנת 2026 הרבה לפני שמישהו יכול היה לדמיין אותה. וזה לא היה רק חלום על קרקע ריקה. הציונות, הוא כתב, היא קודם כול שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים. הבית מתחיל בזהות.

אנו עומדים כאן, כבוד היושב-ראש, במשכן הזה, בימים אלו, עם כאב גדול. ונדמה לי שאנחנו חוזרים אל הרצל לא אל פיסת היסטוריה אלא כאל מצפן. כי הרצל לימד אותנו שלוש אמיתות שצריך לומר אותן שוב ושוב היום מעל הבמה הזו: האחת, שיהודים חייבים מדינה, משהו שעליו החיים נשענים. הוא ידע את זה 40 שנה לפני אושוויץ, ואנחנו יודעים את זה 40 שנה אחרי אנטבה ואחרי 7 באוקטובר; השנייה, שמדינה לא מקבלים, מדינה בונים. הרצל לא חיכה לאף אחד. הוא יצא מווינה לבזל ולמקומות נוספים, הגיע לירושלים ובנה. הוא הקים את ההסתדרות הציונית. יעקב חגואל, איזו זכות גדולה יש לך לעמוד בראשה. הוא הקים את הקרן הקיימת, הוא יצר את התשתית שעליה קמה המדינה שלנו; והשלישית, שירושלים, בירתנו הנצחית, היא הציר. כי בלי ירושלים העם שלנו הוא אינו מה שהוא, כי כאן נמצא לב המדינה.

129 שנים אחרי בזל, 78 שנים אחרי הקמת המדינה, אנו עומדים כאן בבית שהוא חלם עליו, מדברים בשפה העברית על אותם אתגרים בדיוק: זהות, ביטחון, אחדות, ירושלים. גם עכשיו, בזמנים לא פשוטים, הוא היה אומר לנו שאם נרצה, זו לא אגדה, וזה כל הסיפור. ואם הוא, ביגון של 1896, בלי כלום, ראה את הבית, חובתנו היום בבית הזה, עם כל מה שיש לנו, היא לשמור על הבית מול האתגרים הכבירים שעומדים לפתחנו. המחלוקות בינינו הן עדות לחברה חופשית ותוססת, בדיוק כפי שהיה בקונגרסים הציוניים, אך מול אויבינו אנו יודעים להתאחד ולהגן על הבית. מכאן, מעל בימת כנסת ישראל, אנו אומרים לחוזה המדינה שלנו בנימין זאב הרצל: שמרנו על הגחלת, הקמנו את המדינה, ואנו נמשיך להבטיח את נצח ישראל ואת שגשוגה לדורות הבאים. יהי זכרו ברוך.