קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
שלום, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, יושב-ראש ההסתדרות הציונית העולמית, יש לי כבוד היום לשאת נאום. ביום הרצל אנחנו נוהגים לדבר על חוזה המדינה, על הקונגרס הציוני הראשון, על הספר "מדינת יהודים" ועל המשפט המפורסם "אם תרצו אין זו אגדה". אבל נדמה לי שהסיפור של הרצל, הסיפור האמיתי, הוא הרבה יותר עמוק.
יאיר לפיד כתב פעם: אם נחשוב לרגע על חייו של בנימין זאב הרצל, נגלה עובדה פשוטה: כמעט כל מי שפגש אותו היה משוכנע שהוא טועה. היו שחשבו שהוא תמים, היו שחשבו שהוא מנותק מהמציאות, והיו שאפילו ראו בו אדם שחולם חלומות בלתי אפשריים. הוא דיבר על מדינה יהודית בזמן שרוב היהודים היו מפוזרים ברחבי העולם, ללא כוח פוליטי, ללא צבא, ללא הכרה בין-לאומית, ובכל זאת הוא המשיך. כאן נמצא השיעור הגדול ביותר שהרצל הוריש לנו על מנהיגות. מנהיגות אינה היכולת לומר את מה שכולם רוצים לשמוע, מנהיגות היא היכולת להאמין בדרך גם כאשר אינך יודע בוודאות שתצליח. להחזיק בחזון גדול מספיק כדי לראות את העתיד, גם כאשר ההווה מלא ספקות ומכשולים.
הרצל לא רק חלם, הוא היה אדם מעשי: הוא נפגש עם מנהיגי העולם, ניהל מאבקים מדיניים והקדיש את כל חייו להפיכת רעיון למציאות. הוא הבין שכדי לבנות מדינה לא מספיק לחלום, צריך לעבוד קשה, לשכנע, לחבר בין האנשים וליצור תנועה לאומית שיודעת לפעול. והוא ידע עוד דבר אחד עיקרי – המדינה היהודית לא נועדת להיות עוד מדינה.
בספרו "אלטנוילנד" הוא תיאר חברה מתקדמת, דמוקרטית, ליברלית, חברה שמבוססת על שוויון, על שלטון חוק ועל כבוד האדם. הוא האמין במתינות, דחה קיצוניות מכל סוג והבין שחברה חזקה נבנית מתוך שותפות ולא מתוך פילוג. הרצל ידע שציונות זאת אידיאולוגיה מעשית שלא מסתיימת ביום שבו תקום המדינה; הפוך – היא מתחילה שם. הציונות נבנית ביכולת שלנו להמשיך ולבנות את ישראל כל יום מחדש, לא רק עבור עצמנו אלא גם עבור הדורות הבאים.
הרצל היה מצפה מאיתנו להיות חברה מאוחדת, מכבדת. מכבדת את כל השונות שבה ויודעת לחיות זה לצד זה מתוך כבוד הדדי ותחושת גורל משותף. הוא היה מצפה מאיתנו להשקיע בחינוך, במדע, בחדשנות, בפיתוח הפריפריה, אבל גם לזכור שאין לנו מדינה בלי ביטחון. האחריות לשמור על ביטחונה של ישראל מוטלת על כולנו, והשירות והתרומה למדינה הם חלק בלתי נפרד מהערבות ההדדית שמחזיקה את החברה הישראלית מאז ועד היום.
דווקא בימים של מחלוקות ואתגרים עלינו לשוב אל חזונו של הרצל – חזון תקווה, קדמה ואחדות; חזון של חברה שמחברת בין אנשים ושל הנהגה שמציבה את טובת המדינה מעל הכול. מעל כל שיקול אחר.
רבים מאזרחי מדינת ישראל חשים היום אכזבה וחוסר אמון במנהיגות ומצפים מההנהגה שתבוא מאחדת, אחראית וקשובה, קשובה יותר. הרצל האמין כי מדינה צריכה להיות מונהגת בידי אנשי חזון, ידע ומקצועיות. אריסטוקרטיה של רוח ומומחים, אבל תמיד בתוך מסגרת דמוקרטית, ליברלית ושלטון חוק חזק. גם ברגעים קשים אסור לאבד את התקווה. העתיד של ישראל עדיין בידינו, ובכוחנו לבנות כאן חברה חופשית, ציונית ומאוחדת, כפי שחלם הרצל. יהי זכרו של אב הציונות המדינית ברוך.
463 מילים של טטיאנה מזרסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.