יום הרצל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב בראש ידידי מאיר כהן, מכובדי יושב-ראש ההסתדרות הציונית יעקב חגואל, חברותיי וחבריי לכנסת, אזרחי ישראל, אני מתרגש כל פעם מחדש על הזכות לנאום כאן ביום שמציין את יום ההולדת של האיש הגדול הזה, בנימין זאב הרצל. כמו שהוא אמר, ואצטט אותו, ברשותכם: "אני חייב לחזור תמיד אל אותן מילים עצמן. אף על פי כן אינני מתעייף, מפני שהציונות", הוא אמר, "נותנת לנו חמימות חדשה. היא משהו שאני אוהב יותר מכל דבר אחר בחיים. כן, אף על פי שאנחנו מוכרחים לבוא אליכם", אומר הרצל, "כל פעם במילים הישנות, הן תופסות אותנו תמיד ברעננות. אני שמח להיות בין אלה שהם איתי במערכה, נושאי דגלה של האומה היהודית".

כמה נפלאות המילים הללו, הדברים האלו של הרצל. כי האיש הזה סבל. ממה לא סבל האיש הזה, ממה לא סבל האיש הזה? מההתקפות מבית ומחוץ. ראו אותו כהוזה, כמשוגע, לעגו לו, לא הבינו אותו, גם העוזרים הקרובים אליו, כפי שהוא מציין ביומנו. הוא שילם מחירים אישיים ומשפחתיים נוראיים, מצמררים. כל הדברים האלו, שאמורים לגרום לאדם רגיל להיות מותש, להתעייף, לפרוש – והרצל, כמו שציטטתי, לא רק שלא פורש, לא רק שהוא שומר על הרעננות, הוא מקבל את החמימות והרעננות מהרעיון, הרעיון הציוני. השייכות לדגל, דגלה של האומה, זה נותן לו חמימות, זה נותן לו רעננות. כמה נפלא הדבר הזה, אדם ששואב כוח מהרעיון. המציאות מתישה, המציאות קשה, אבל הוא שואב כוח מהרעיון. והוא בא עם אותן מילים, כאדם האומר: אחזור על הישנות, אומר שוב ושוב. ואנחנו כאן הרבה בהשראתו ובזכותו.

אז אני מציע, בהשראת החמימות הזאת, הדברים האלו של הרצל, שגם אנחנו נחזור ונשיב להעמיד את הרעיון הציוני במרכז סדר-היום הציבורי שלנו בכלל ושל הבית הזה בפרט. ואני אומר את זה בימים הגורליים הללו, שבהם החיילים הגיבורים שלנו נלחמים גם בשעות האלו על הרעיון הציוני, נלחמים על הצדק של התנועה הלאומית שלנו, שאין צודקת ממנה בזמן החדש, התנועה הלאומית הכי צודקת בזמן החדש. "שום אדם", אמר הרצל, "איננו חזק או עשיר דיו כדי שיוכל להעתיק עם ממקום מושב אחד למשנהו. רק רעיון יוכל לחולל זאת. לרעיון המדינה", המדינה היהודית, "יש אכן כוח כזה". לאורך כל חשכת ההיסטוריה לא חדלו היהודים מלחלום את חלום המלכות – לשנה הבאה בירושלים. זהו המוטו העתיק שלנו. "כעת", כתב הרצל, "שומה עלינו להראות כי מחלום זה עשוי לצמוח רעיון בהיר כאור היום".

כך כתב ב"מדינת היהודים", כך אכן קרה. אבל על הרעיון הבהיר הזה כאור היום מצילים היום – מלשון צל – לצערנו, עננים כבדים, ואני מתכוון למגמות העולמיות של השמאל העולמי, ולצערי, יש להם דוברים ונציגים גם כאן אצלנו, שמפרקים – אני אומר את הדברים כהווייתם, הם דברים קשים, אבל לכבודו של הרצל ושל החזון שלו אני אומר אותם – נציגים שמפרקים בשיטתיות את הרעיון קודם כול. הוא שאב חמימות מהרעיון – קודם כול מפרקים את רעיון המדינה היהודית, מחללים את הרעיון הציוני, ו"מחללים", כלומר הופכים אותו לחלול, לריק, מרוקנים אותו מתוכנו.

המלחמה הזאת, שאנחנו בה שלוש שנים, חשפה את החולייים של המגמות הללו, מה המגמות הפוסט-ציוניות הללו יוצרות במערכות המדינה. אנחנו הגענו כחברה וכמדינה לתהומות 7 באוקטובר, קודם כול – לא בגלל הש"ג שלא שמע או איזושהי הטעיה – קודם כול בגלל פירוק הזהות הציונית כמסד של המדינה שלנו; בגלל גורמים שניסו ועדיין מנסים להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, כאילו מדובר ביריעה גדולה נטולת זהות, שנותנת שירותים אזרחיים. הציונות הפכה לנוסטלגיה, לעניין לטקסים, לרטוריקה. אבל התפיסה האזרחית-אוניברסליסטית – ואני אומר את זה כמי שעבד בממשלה – הפכה לבסיס של המדיניות, המדיניות הממשלתית, הכלכלית, הביטחונית, החברתית.

אחרי פירוק המושגים, ששורשו באקדמיה שלנו ובאקדמיה העולמית, הגיע פירוק הנורמות והכללים. אדמות הלאום הופקרו מבלי לשמור על החשיבות שלהן. ריבונות העם, כעניין של נורמה – הזכיר פה חבר הכנסת פורר את הציטוט שלא אנשי צבא ולא אנשי הדת ינהלו; העם הוא הריבון – אנחנו כבר מזמן לא שם. עשרה אנשים מחליטים לעם, או אישה אחת. גם פקידים, אגב, ואנשי צבא, שמרשים לעצמם להתנהל כאילו לא העם הוא הריבון. השפה העברית כנורמה – בג"ץ השלטים – כבר לא שפת המדינה היחידה. גם זה נגרס במגרסה האזרחית.

ואחרי פירוק המושגים – עוד משפט אחד, ברשותך – ואחרי פירוק הנורמות, הגיע פירוק המערכות עצמן, הדה-קונסטרוקציה למערכות. אמרו לנו – היינו שם, מאיר: לא צריך צבא, צריך צבא קטן, כיוון שאין אויב; יש כמה פרטים, יש טרוריסטים, אין זהות לאומית – לא כאן, גם לא שם. לא צריך גבולות, כמו ששר לנון, זה רק עניין של מכס, אפשר להכניס במסגרת חוקים כאלו ואחרים והחלטות כאלה ואחרות אלפי טרוריסטים, כאילו במסגרת הומניסטית. ככה אנחנו צעדנו צעד אחר צעד לתהום של 7 באוקטובר.

מאז אנחנו משקמים, בונים, מחזירים את הציונות למרכז סדר-היום. זה קשה, זה קרב ומאבק על כל סעיף. אנחנו עושים את זה בביטחון, בהתיישבות, בעלייה. זה קרב. אנחנו עוברים מבלימה למתקפה, ליוזמה. אנחנו עושים את זה. וביום הזה של הרצל אני רוצה לאחל לכולנו שנמשיך במגמה הזאת, להחזיר את הציונות, להחזיר את הציונות ההרצליאנית למרכז סדר-היום שלנו. תודה רבה.