יום הרצל

היושב-ראש, חבר הכנסת מאיר כהן, מה שנקרא, פתח לי את נאומי, כי באמת - - -

לא, להפך. תראו, אתה יושב פה בבניין הזה, ובאים לבקר החבר'ה – אני לא יודע אם כולם מנתניה, אבל באים מנתניה ובאים מרחובות ובאים מהצפון ומהדרום, ומבקרים כאן כאילו זה טבעי. הם באים לכנסת ישראל לראות את המחוקקים עוסקים גם בעניינים שבשגרה, ולא תמיד הכול סוער כאן, והכול פתאום נהיה רגיל כזה. אבל תנסו לדמיין, 1896, מה זה להיות יהודי בכל מקום בעולם: בהונגריה או במרוקו או באנגליה, בכל מקום שהוא, או בצרפת – אירוע לא פשוט. אתה כעלה נידף ברוח, תלוי בשלטונות, לא אדם חופשי, אין לך שום עוגן.

בזמן הזה כבר הייתה תנועה ציונית – המשפחה שלי עלתה לארץ ישראל ב-1890 לרחובות, תנועת חיבת ציון עוד התחילה לפני הדברים האלה – אבל הראשון שלקח את הרעיון הציוני, את הרעיון של שיבת ציון, והפך אותו לתוכנית עבודה של ממש הוא הרצל. הרצל כתב את הספר "מדינת היהודים", ואני חושב ששווה לכל מי שגם עוסק בפוליטיקה לחזור קצת למה שהוא כתב שם. הוא פשוט כתב תוכנית עבודה, אחד לאחד, מה צריך לעשות כדי להקים מדינה ומה צריך לעשות כדי לקיים אותה. בפרק הרביעי שלו הוא דן בדרכי פעולתה של המדינה, של אותה אגודת יהודים, והוא אומר: נקים אגודת יהודים – והוא מסביר גם איך היא תתנהל, מה תהיה החוקה שלה, מה יהיה האופי שלה, איך היא תתנהל בענייני דת ומדינה.

וכותב הרצל על שלטון הדת – הוא כותב ככה, אני אקריא פסקה קצרה – חבר הכנסת פינדרוס, כדאי שתשמע: "האם יהיה לנו באחרונה גם שלטון הדת? לא. האמונה היא הקשר המאחדנו, אך המדע עושה אותנו לאנשים חופשיים. כל נדנוד מחשבה של כוהנינו לייסד שלטון דת – נפר בראשיתו. אנו נדע לכלוא אותם בתחום בתי הכנסיות". עכשיו, הוא לא מתייחס רק לכוהני הדת. הוא אומר: "כשם שנחזיק את חיל צבאנו בבית הקסרקטין" – קסרקטין זה מחנה קבע צבאי – "לצבא ולכהונה ניתן כבוד גדול, כיאות לתפקידם הנכבד, אבל לא להם לחוות דעה בענייני המדינה, אשר מידה ניתן להם בכל הכבוד, כי התערבותם תהיה לנו למכשול מבית ומחוץ".

אלה הדברים שכותב הרצל ב-1896 על הוויכוח שכשיקימו את המדינה איך נתנהל. עכשיו, האם ינהלו אותנו כוהני הדת, או שבסוף תהיה כאן מדינה שיהיה בה כבוד לדת, יהיה בה את המקום של הדת, איש כאמונתו, איש כאמונתו? אבל ענייני המדינה יתנהלו כפי שצריכים להתנהל ענייני מדינה, וגם לא ניתן לאנשי הצבא להתערב בענייני המדינה. שיתעסקו הצבא בצבא והדת בדת, והאזרחים הם אלו שינהלו את המדינה. בסוף הוא מפרט את כל התהליך, אבל הוא כן אומר ליהודים שיושבים בגולה – הוא אומר להם: "הינה כי כן, אחיי בני ישראל, לא אגדה היא, לא תרמית עיניים. ביד כל איש מכם להוכיח כי כן הוא, יען כל איש מכם נושא עימו מעט מארץ הבחירה, האחד בשכלו, השני בכוח זרועו, והשלישי ברכוש אשר עשה". לכל אחד יש חלק בבניין הארץ הזאת, לכל אחד יש חלק בארץ הזאת – "ועל כן נאמין כי יקום דור יהודים חדש ונפלא מן הארץ. המכבים יקומו לתחייה. ואני חוזר על דבריי הראשון: היהודים אשר ירצו, ישיגו את מדינתם".

אנחנו נמצאים כאן 134 שנה אחרי שכתב הרצל את הספר הזה, כשהוא כתב אותו בימים שאף אחד לא יכול היה באמת לדמיין את הבניין הזה. ואנחנו גם עוסקים כאן בענייני דיומא, מעבר לוויכוחים הרי הגורל. אז הייתי שמח אם יותר חברי כנסת לא רק יגיעו לציין את יום הרצל, אלא גם קצת יקראו במה שהוא כתב אז וילמדו מזה להיום.