קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כבוד השרה, ידידי יושב-ראש ההסתדרות הציונית העולמית מר יעקב חגואל, חבריי חברי הכנסת, אנו מציינים היום את יום הרצל, יום שבו מדינת ישראל עוצרת לרגע כדי להתבונן לא רק באדם אחד אלא ברעיון גדול – רעיון של שיבת ציון, שיבת עם ישראל לארצו, של תחיית האומה היהודית לאחר אלפיים שנות גלות ושל בניין של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
זה לא סוד שהשקפת עולמו של הרצל הייתה שונה, אולי אף הפוכה, מעולמם של שומרי תורה ומצוות שהיו אז בגלות. אי-אפשר להתעלם מן הפערים האלו, ואני חושב שהאמת ההיסטורית מחייבת לומר זאת ביושרה.
חשוב להזכיר שבמשך אלפיים שנה יהודים בכל קצוות העולם אמרו שלוש פעמים ביום "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". יהודים שמרו שבת בגלות, למדו תורה בגלות, קיימו מצוות בגלות, אבל תמיד ביניהם הייתה ירושלים. החזון של שיבת ציון בער בעצמותיהם. בלי התורה ששמרה על עם ישראל כנראה לא היה עם שיחזור לארצו. בלי הכיסופים לציון, הכיסופים להגשמת חזון הנביאים שעברו מדור לדור, גם החזון המדיני הענק לא היה מצליח להכות שורש. לכן ביום הרצל חשוב לומר: מדינת ישראל איננה רק פרויקט מדיני – מדינת ישראל היא בעיקר סיפור רוחני. היא ההמשך של ההיסטוריה היהודית. היא המקום שבו עם ישראל שב לחיות בארצו כעם יהודי עם שפה משלו, עם מסורת משלו, עם לוח שנה משלו, עם שבת משלו, עם לימוד תורה משלו.
כמי שעלה מצרפת אני מרגיש זאת באופן אישי מאוד. צרפת היא מדינה מפוארת, לפחות הייתה, עם ערכים גדולים של חירות ושוויון. אבל יהודי בגלות, גם כשהוא מצליח, גם כשהוא מכובד, יודע תמיד שהוא חי בין שני עולמות. ורק כאן, בארץ ישראל, במדינת היהודים, יהודי יכול לחיות את יהדותו אף במרחב הציבורי. לא רק בבית הכנסת, אלא גם ברחוב, בכנסת, בפרלמנט הישראלי, בלוח השנה הלאומי, בחיים הציבוריים של המדינה.
עולם התורה בארץ ישראל, מאז הקמת מדינת ישראל, פורה ורבה: תלמודי תורה, ישיבות, בתי כנסת, מקוואות, עצירת ההתבוללות. וזו המשמעות הגדולה ביותר של תחיית ישראל.
חברים, יש לעיתים מי שמנסה לצייר את עולם התורה ואת הציבור החרדי כמי שעומד מן הצד מול הסיפור הציוני ותחיית הלאומי. זו טעות. עולם התורה הוא לא אורח במדינת ישראל, הוא אחד היסודות שבזכותם העם היהודי שרד בכלל, עד שהגיעה שעת התחייה. הישיבות ולומדי התורה הם חלק מהזהות הלאומית שלנו והסיבה העיקרית לשגשוגה של המדינה. במשך דורות, כשלא היה צבא ולא הייתה ריבונות, התורה הייתה המבצר של העם היהודי. והיום במדינת ישראל יש לנו הזכות הגדולה ביותר לחבר בין בניין הארץ לבין בניין הרוח. החשיבות של תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל כחוט משולש אחד.
חברים, לא מדינה יהודית בלי חירות ולא מדינה יהודית בלי יהדות. לא רק עוצמה צבאית וכלכלה חזקה, אלא חובתנו היא גם להרבות בזהות, במסורת ובשורשים. העם היהודי הוכיח לאורך הדורות שלא די רק ברצון, צריך גם אמונה, צריך מסורת, צריך זיכרון יהודי שעובר מאב לבן ומדור לדור. ביום הזה, מתוך כבוד להיסטוריה ומתוך האחריות לעתיד, עלינו לזכור: האתגר הגדול של מדינת ישראל אינו רק לשמור על קיומנו באופן הגשמי, אלא גם לשמור על ייעודנו, הייעוד הרוחני של מסורת ישראל. תודה רבה.
484 מילים של יוסף טייב. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.