אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בראשית דבריי אני רוצה לברך את חבר הכנסת עמית הלוי ואת השר עמיחי על חוק באמת חשוב. אני חושבת שהדברים שאומר עכשיו קשורים בקשר הדוק. החוק הזה הוא חוק שמעמיק ומנציח את הריבונות שלנו על ארץ ישראל ועל הנכסים ההיסטוריים שלה. זה חוק שהיה צריך להיות מתוקן כבר הרבה לפני אבל, לצערנו, זה קרה עכשיו. אבל טוב מאוחר מבכלל לא.
אני רוצה רק לספר, חברים יקרים, שמעתה את הנאומים בני הדקה שלי אקדיש עבור הדרישה למחיקת חרפת הסכמי אוסלו. כשאנו מביטים על ימי אוסלו האפלים אנחנו לא רק פוגשים טעות פוליטית איומה או מחדל אסטרטגי, אנו חוזים בחטא המרגלים בן דורנו, החטא הנורא שעליו נאמר "כי אתם בכיתם בכייה של חינם ואני אקבע לכם בכייה לדורות". התורה מספרת לנו על אותם אנשים מרגלים שבאו וטענו בעקשנות "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו". וזו, חבריי, הייתה בדיוק הקריאה של אדריכלי אוסלו. הם התעייפו מהדרך, הם איבדו את האמונה הפשוטה שבורא עולם נתן לנו את הכוח ואת הזכות לנצח ואת הזכות על הארץ הזו. במו ידיהם הם הביאו לכאן בטיסות ישירות מתוניס את רב המרצחים שדם יהודי זרם מבין אצבעותיו, הלבישו אותו בחליפה ועניבה והפכו אותו לפרטנר לגיטימי. הם העבירו לידיו שטחי ארץ מקודשים מתוך חולשה, מתוך ייאוש וחידלון שאחז בהנהגה ובעם, שביקש שקט תעשייתי.
הנזק כאן הוא לא רק ביטחוני, הוא נזק אנוש בנשמתה של האומה הישראלית. כשמנהיגות בישראל אומרת "לא נוכל" ו"כי חזק הוא ממנו" היא משדרת לעולם כולו שזכותנו על הארץ הזו אינה קניין וזכות נצחית, אלא נכס נדל"ני בר חלוף. בשלל ההסכמים על הארץ ויתרנו על שכם, עיר הברית, על יריחו, מפתח הארץ, על עזה ועל לב המולדת ביהודה ושומרון. שכחנו את ההבטחה האלוקית המהדהדת מדורי-דורות: "לזרעך אתן את הארץ הזאת". הסיכון האמיתי באוסלו הוא איבוד הזהות שלנו כעם ריבוני בארצו. אובדן כזה, לנזקיו ולמסוכנותו אין מידה ושיעור.
בפרשת השבוע שלנו, פרשת בחֻקֹתַי, כתוב "אם בחֻקֹתַי תלכו - - - וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכֹר והארץ אזכֹר". נשאלת השאלה: מדוע מתחילים ביעקב, הצאצא המאוחר יותר, ולא מאברהם אבינו, שהיה מוקדם יותר, אב האבות? מסביר לנו השרידי אש: הבריתות מסודרות על פי גודל הזכות, כאשר הזכות האחרונה והמשמעותית היא זכות הארץ. אם אנחנו רוצים לשמור על הזכות המגינה הזו, אנו מחויבים לשמור על הברית והקשר, ובוודאי שלא, חלילה, להפקירה ביד אויבינו. ברגע שכפרנו בארץ חמדה ופסקנו לומר "טובה הארץ מאֹד מאֹד", מרגע שאמרנו "אפס כי עז העם" ואיפסנו את כל הטוב, הגבורה והחסד האלוקי והתמכרנו לחרדות ולהפחדות, הזמנו על עצמנו את האסונות שבאו בעקבות הגמגום הזה. התיקון שלנו, חברי הכנסת, מתחיל בהשבת האמונה הפשוטה הזו ששמרה עלינו מדור לדור. אנחנו יכולים גם יכולים, כי הארץ הזו היא שלנו מכוח התורה ומכוח ההבטחה האלוקית, ואין לאף אדם, מדינה או ישות, זכות או יכולת להפקיר אותה בידי זרים, ובוודאי לא ביד אויבינו המרים ביותר.
על כן עלינו החובה להציב עוצמה אדירה אל מול חולשת אוסלו, שהיא אסוננו. והיום, ברוך השם, אנחנו מציבים עוצמה אדירה, עוצמה של עם השב לנחלת אבותיו. "עלֹה נעלה וירשנו אֹתה כי יכול נוכל לה".
493 מילים של לימור סון הר מלך. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.