אז קודם כול, אני רוצה לברך את חברי עמית הלוי על חוק כל כך חשוב. אני רוצה לספר לך שכיושבת-ראש ועדת החינוך לפני ארבע שנים, סיפרו לי שהייתה השתלטות בלתי חוקת על ארמונות החשמונאים באזור ים המלח, שם ביריחו. לא פינו את זה במשך אולי שנתיים – פשוט על האתר הארכיאולוגי. יצאתי לשם עם ועדת החינוך, יומיים אחרי זה פינו את ההשתלטות הבלתי-חוקית. אם אתה לא קובע את המציאות הזו בשטח, נהרסים לנו נכסים ארכיאולוגיים באמת מטורפים.
אגב, עוד דבר: בריכות שלמה – הייתי שם שבוע שעבר, בהסכמי אוסלו בריכות שלמה כתובות בשטח C. הן אמורות להיות שייכות למדינת ישראל. בגלל טעות של מישהו שסרטט באופן שגוי את המפה מילימטר למעלה – השאיר את בריכות שלמה בשטח A של הרשות הפלסטינית. מעולם לא תוקן. נכס היסטורי ארכיאולוגי מטורף. אתה עומד מול זה ואתה משתאה, בהלם. את הדבר הזה חייבים להחזיר לידיים שלנו, כי הוא כבר מתחיל להיהרס. הקירות בו כבר מתחילים להתמוטט, זה מימי החשמונאים. זה חשוב, זה איך שהגיעו המים לירושלים הקדושה. אז יישר כוח.
אבל אני רציתי לדבר קצת על משהו אחר, נוסף, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, תראו, בפגישות עם דיפלומטים ועם מנהיגים בכל העולם הם תמיד שואלים אותי את אותה שאלה: האם ישראל תחזיק מעמד? האם אנחנו בסדר? עד היום עניתי להם שהוויכוחים שלנו הם סימן לדמוקרטיה חיה, אבל היום התשובה שהכול בסדר היא כבר לא מספקת. המושב הזה הוא לא פשוט עוד איזה מושב. הבית הזה, המדינה הזו, עברו טלטלה שאין שנייה לה. ממש עמדנו על פי תהום. חילוקי דעות עמוקים, כאב אמיתי. ואני עומדת כאן ומסתכלת על כולכם, גם כמי ששילמה מחיר פוליטי כדי להיכנס לתוך הקואליציה כדי לגבות את הממשלה במלחמה הנוכחית כנגד אויבים רצחניים, וגם כמי שמשלמת מחיר פוליטי, שסירבה בעצם לחזור חזרה לליכוד ועומדת על חוקים ערכיים כמו חוק הגיוס וועדת חקירה, כדי שתהיה לי את העצמאות של ההחלטות האלה.
ואנחנו חייבים לבחור בדרך שהכי קשה לצעוד בה כאן בכנסת הזו. היא נקראת אחדות. אסור לנו לחזור לקרע של 6 באוקטובר. השסע הזה היה פרצה שקראה לגרועים שבאויבים שלנו. אני מבקשת מכולכם בפתח המושב הזה שגם כשקשה תלמדו לקחת צעד אחד זה לקראת זה כדי לעשות דברים יחד. זה המשמעות הקשה של אחדות. לא מדובר באיזה רצון טוב, מדובר פשוט בצו גורל. המושב הזה הוא המושב האחרון של הכנסת הזו, וזו ההזדמנות האחרונה שלנו גם להוכיח שאנחנו ראויים לעם הזה, לפני שהנזק שנגרם יהיה בלתי הפיך.
אני עומדת כאן מולכם כאישה גאה בימין הישראלי שמאמינה בצור ישראל ובביטחון ללא פשרות, אבל אני מייצגת גם ימין ליברלי אמיתי, ימין שמאמין שחירות הפרט והכלכלה הן לא מילים גסות אלא הבסיס למדינה דמוקרטית ובריאה. יש מקום בישראל לימין שיודע להילחם על דעותיו בלהט, אך בו בזמן להושיט יד גם לפשרה, ימין שרואה בזהות היהודית גשר ולא חומה. ודווקא כאן אני אומרת לכם - -
- - המשימה הדחופה שמונחת לפתחנו היא שאלת הגיוס. שלא תטעו.
בסדר, עוד משפט.
שאלת הגיוס – לא מדובר פה בפצע חברתי. מדובר כאן במבחן הקיום שלנו. שנים של דחיינות ושל קריצות פוליטיות חייבות להסתיים במושב הזה. אני קוראת לכולכם, פשרה זה לא כניעה, זה צו פיוס. שותפות בהגנה על ישראל היא הדרך היחידה להבטיח שאנחנו לא רק צבא אחד, אלא גם עם אחד. רק ככה ישראל תהיה חזקה, כי היא תהיה מאוחדת. תודה.
523 מילים של שרן מרים השכל. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.