קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אנחנו נמצאים בתקופה באמת קשה. אנחנו מתמודדים מול איראן במערכה ביטחונית מאוד מאוד מורכבת, יכול להיות שאחת המורכבות בתולדות המדינה. אנחנו במלחמת קיום, ואני אגיד באמת מול מלחמת קיום, כי איראן הציבה לפניה מטרה לחסל את מדינת ישראל גם בזירה הפוליטית וגם פיזית, ואנחנו יודעים את זה. ומה עושה הממשלה? תסתכלו על היומיים האלה. במה אנחנו עוסקים, נבחרי הציבור, ומה מקדמת הממשלה? עסקאות פוליטיות, מנסה לרצות את השותפים הקואליציוניים, ועכשיו, בזמן שאנחנו זקוקים לחיילים וצה"ל זועק, אנחנו מחפשים דרך – לא אנחנו, הממשלה מחפשת דרך – לפטור אנשים צעירים, בחורים צעירים, משירות צבאי. היא נותנת להם אלטרנטיבה: אתה לא יכול ללמוד תורה? אתה לא רוצה להתגייס? אנחנו ניתן לך דרך אחרת להעביר את הזמן כך שלא תאבד זכויות אזרחיות.
נכון, שירות לאומי זו דרך נהדרת כאלטרנטיבה למי שמוגבל פיזית, למי שיש בעיות בריאות, מי שרוצה לתרום למדינה אבל לא מסוגל. זו דרך נהדרת, אבל מי שכן מסוגל ופשוט מחפש דרך לברוח – זה לא מקובל. אני חושבת שהחוק כפי שהוא מופיע עכשיו הוא לא ראוי, לא ראוי, במיוחד בתקופה כשאנחנו מקבלים עכשיו כל יום הודעות הותר לפרסום, כל יום מקבלים הודעות שנפצעים החיילים שלנו. זה פשוט לא מוסרי.
תסתכלו, שימו לב מה העבירה הממשלה תוך יומיים. מביאים כספים לאוכלוסייה שלא משרתת. למה בלילה? למה כמו גנבים באמצעות הוספת הסתייגויות? למה הדרך הזו? למה? למה אתם עושים את זה חוקי? כי אתם מבינים שזו לא הדרך ועכשיו זה לא הזמן לכספים האלה, אבל אתם עושים את זה, וזה פוגע. אתה יודעים, אני מרגישה גועל. אנחנו הצבענו ואני הרגשתי: מה אנחנו עושים? רצינו להצביע נגד, ודחפתם לנו את ההצבעה הזו להעברת מאות אלפי שקלים לאנשים שלא יתרמו למדינה. כואב לי.
אתם יודעים, היום דיברתי עם יוסי, תושב שלומי. יוסי הוא בחור עם מוגבלות, הוא נכה. הוא גר לבד בדירה שלו בבית קרקע. אין לו ממ"ד בבית. המקלט הציבורי נמצא במרחק, ותוך עשר השניות שיש לו להגיע למרחב מוגן, אין שום סיכוי שהוא יגיע לשם. כמה מיגוניות היה אפשר לשים ב-800 מיליון השקלים שהועברו בלילה הקודם למוסדות לימודים חרדיים, בשביל אנשים עם מוגבלויות שגרים בקו עימות. אתם יודעים כמה כסף עולה להקים מיגונית אחת? אולי 120,000, 150,000 שקלים. אם אנחנו מדברים על מאות מיליונים, כמה אנשים יכולנו להציל?
דוח מבקר המדינה קבע – וכולנו, ואתם, יודעים את הנתון: 30% מאוכלוסייה במדינה ישראל אינה מוגנת. כמה מיגוניות יכולנו לשים ולא להשאיר אותם למות כל אזעקה? כשאנחנו רצים לממ"דים שלנו או יורדים למקלט כאן בכנסת, אין להם לאן לברוח. פשוט אין. הם יושבים בסלון בבית, ויכול להיות שהם נצמדים לקיר שהוא ללא חלון במטבח ומחכים, האם יקבלו את הפגיעה או לא יקבלו את הפגיעה. זה פשוט נורא. זה כואב. זה סדר עדיפויות של הממשלה, ואני ממש מצטערת שזה קורה. אני לא יודעת איזה עתיד יהיה לנו. אני רק מקווה שאנשים שבאמת יודעים לדאוג לאזרחים יגיעו לשלטון אחרי הבחירות, ואני מקווה שיהיו בחירות והציבור ידע לעשות את הבחירה שלו, כי אין לנו ארץ אחרת. עליתי לכאן ב-1993. אני יודעת שאין לי מדינה אחרת. מספיק סבלתי מאנטישמיות, ואני רוצה שתהיה לנו ממשלה שתדאג לכולנו, לא למגזר מסוים ולא תעבוד בשביל שותפים, אלא שתדאג לכל האזרחים. תודה.
503 מילים של טטיאנה מזרסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.