יום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בחיל ורעדה אני עומד כאן ביום הזה. מי אני הקטן שאדבר על הגיבורים הללו, שהקריבו כל כך הרבה למען עם ישראל ולמען מדינת ישראל. לראות שוב ושוב את ההתמודדות המופלאה של הפצועים שמסתערים על תהליך השיקום ולא מוותרים לעצמם, לראות את המשפחות המופלאות, ההורים, הנשים והילדים שמקדישים את כל מה שהם יכולים כדי לסייע – זה פשוט מעורר השראה.

אני חושב שמוסכם על כל יושבי הבית הזה, לפחות היהודים והציונים שבהם, שרשויות המדינה צריכות לעשות הכול ולתת את כל האמצעים והמשאבים עבור כל אחד מהפצועים והפגועים, הן הפצועים בגוף והן הפצועים בנפשם, עד שיוכלו לחזור לתפקוד מלא, ובמקרה הצורך – עד סוף ימיהם. בדיוק כפי שלא יעלה על הדעת שחייל עם פגיעה פנימית שנראה חיצונית בסדר, יסתיים הטיפול בו והדאגה לו, כך מי שנפגעו בנפשם צריכים לקבל מענה ומעטפת ארוכת טווח עד שיהיה ברור מעל לכל ספק שהם חזרו לתפקוד תקין, שחלילה לא נתבשר בעוד בשורות איוב על מי שלא הצליחו לשאת במעמסה ובקושי.

ומכאן אני רוצה לדבר על עוד תת-נושא בתוך הנושא החשוב של הדיון הזה. בעקבות פניות אליי נודע לי שנכי צה"ל דתיים וחרדים, שגם הם, כמו שאר נכי צה"ל, מתמודדים עם כל ההשלכות של הפציעות והפגיעות הפיזיות והנפשיות, נאלצים להתמודד גם עם אתגרים וחסמים ייחודיים להם בתור שומרי תורה ומצוות. מדובר בערך בכ-20% מנכי צה"ל שהם דתיים ועוד עשרות אחוזים שהם שומרי מסורת וכשרות. לדוגמה, רק מלונות בודדים מן המלונות שאליהם הם מופנים לממש את ההבראה הם בעלי כשרות מהדרין.

אין מספר מספק של מטפלים ועו"סים דתיים שיבינו באמת את צורכי הקבוצה הייחודית הזאת. מרכזי השיקום לא בדיוק מותאמים לציבור הדתי והחרדי; כנ"ל האירועים של אגף השיקום. בניגוד לגופים כמו שב"ס, שב"כ וכיבוי אש, לאגף השיקום אין רב שייתן מענה לצרכים של שומרי תורה ומצוות בשיקום, אין מענה לצרכים של משפחות ברוכות ילדים בנושא דיור ועוד. פניתי בעניין זה לשר הביטחון, ואני מאוד מקווה שבקרוב אפשר יהיה לבשר על תיקון העניין החשוב הזה.

בתור מדינה יהודית, אין לנו את הפריבילגיה שלא לדאוג לצרכיהם המיוחדים של כל מי שהקריבו מחיר כל כך גדול עבור המדינה ועבור כולנו, ובתוכם גם לאלה שמעוניינים לשמור על אמונתם ועל אורח חיים על פי תורת ישראל במהלך השיקום הארוך והמאתגר שלהם.

אני רוצה לסיים במילותיה של הגיבורה הרבנית זיוה קוסטינר, אימו של הלוחם גיבור ישראל דוד קוסטינר, שנפצע לפני שנתיים באורח קשה מאוד ברצועת עזה, ואני מצטט: שנתיים של תמימות, של תקווה, של כאבים בלתי פוסקים בגוף ובנפש, של חברים שלא מפסיקים להגיע להיות איתו, איתנו, לסייע, לתמוך ולעזור; שנתיים של תפילה, שנתיים של אמונה, שנתיים של נפילות באמונה, שנתיים של התגברות, שנתיים של התבגרות. ובכל זאת, שנתיים של הבנה שהכול מאיתו, ורק בכוח האמונה ננצח, בעזרת השם. סוף ציטוט. בעזרת השם, הקדוש ברוך הוא ישלח לדוד בן זיוה ולכל שאר הפצועים רפואה שלמה במהרה בתוך שאר חולי ישראל, אמן. ולך, אדוני היושב-ראש, אני מאחל ברכת הצלחה.