קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום את יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. בשנתיים האחרונות, לצערי הרב, המעגל הזה התרחב בצורה בלתי נתפסת. בשנתיים הללו נחשפנו לסיפורים על גבורה עילאית ועל תעצומות נפש שקשה לדעת האנושית לתפוס. בדיוק השבוע, בפרשת וישלח, קראנו על המאבק של יעקב אבינו. יעקב נותר לבדו בלילה. הוא נאבק עם המלאך, שרו של עשו, בחושך, שעות ארוכות עד השחר. המלאך פוגע בו, פוצע אותו בירך. הצלקת נצרבת בגופו של יעקב והוא צולע. אבל יעקב לא מוותר, הוא מכניע את המלאך. וכשעולה האור, הוא אומר לו משפט שמהדהד לאורך כל ההיסטוריה היהודית: "לא אשלחך כי אם ברכתני".
יעקב מלמד אותנו יסוד עצום: הפציעה והקושי הופכים בעצמם למקור הברכה. המלאך, שמייצג את ההתנגדות והרוע, מבין שעם יעקב אי-אפשר לעצור באמצע הדרך. הוא מבין שכאשר עם ישראל נאבק, הוא נאבק עד הסוף, עד הסוף, עד הניצחון, ודווקא מתוך המאבק העיקש הזה צומחת הברכה הגדולה – "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל".
הרבי מלובביץ' עמד תמיד על כך שאין לקרוא לגיבורים האלו "נכים". המילה הזאת צורמת, היא מרמזת על חיסרון, על משהו שבור. הרבי הציע לקרוא להם "מצוינים", אנשים שהגוף שלהם נושא אות הצטיינות, אות של מסירות נפש. כמו יעקב אבינו, הם הפכו את המאבק והפציעה למקור של עוצמה.
חברי הכנסת, אני לא אומרת את המילים האלו כצופה מהצד. אני לא מדברת בתיאוריה. אני אומרת את הדברים מתוך הניסיון שלי, מתוך הצלקות הפרטיות שלי. בפיגוע הנורא שבו נרצח בעלי, שולי הר מלך, השם ייקום דמו, במהלך הפיגוע הזה נפצעתי גם אני. כדורי המחבלים הארורים ריסקו את היד שלי וחצו את הפנים, וברגע אחד החיים התהפכו. אני עומדת כאן היום ונזכרת בדרך הארוכה שעברתי מאז. אני זוכרת את השיקום הארוך והמייסר, אני זוכרת את הלילות בלי שינה, את החששות הבלתי-פוסקים לאילו יכולות אני אצליח לחזור, למה אני לא אצליח לחזור, את מכאובי הגוף המייסרים, והמוגבלות שאני נושאת איתי עד היום, יום-יום, שעה-שעה. ואני זוכרת היטב גם את הפגיעה הנפשית, את הזיכרונות שלא מרפים, ואת ההתמודדות שנחרתה בנשמה לא פחות מאשר בגוף.
ודווקא בגלל המקום הזה, מתוך הכאב האישי שלי, לאורך כל המלחמה ובעצם עד היום, לקחתי על עצמי ללוות פצועים רבים. הם פנו אליי וביקשו את ניסיוני כדי לסייע להם – לפשט את הביורוקרטיה, לצלוח את המערכת ולמצוא את הדרכים לגבור ולצמוח מתוך הקושי והכאב. בתחילה, אני מוכרחה לומר ביושר ובכאב – המערכת התקשתה, היה בלבול גדול. אבל היום, ברוך השם, המצב טוב בהרבה. יש התקדמות, אבל עדיין, אל לנו לשבת על זרי הדפנה. אסור לנו לשקוט עד שכל פצוע ופצוע יקבל את הטיפול הראוי לו, הוא ומשפחתו. הם נלחמו עבורנו בחזית, ואנחנו מחויבים להילחם עבורם בעורף.
וכאן המקום להזכיר גם קבוצה נוספת, גם את אלו עם הפציעה השקופה שלהם, אלו שהגוף שלהם נראה שלם כלפי חוץ, אבל הנפש שלהם מצולקת, פצועה קשה. אלו שנלחמו שם, שהשאירו שם את הנפש, בסמטאות עזה, בחזית הצפונית, מול לבנון וסוריה, או בפעילות ביהודה ושומרון, גם להם אנו מחויבים. בהיותי יושבת-ראש הוועדה לקרן לאזרחי ישראל צללתי עמוק לתוך הסוגיה הזו, והבנתי דבר אחד יסודי – מחלקות סגורות בבתי חולים פסיכיאטריים הן לא הפתרון, הן טאטוא הבעיה, וחמור מכך, הנצחת החולי. לכן, ברוך השם, דאגתי להקצות תקציבים משמעותיים עבור הקמת בתים מאזנים, מקומות שנותנים פתרון מכבד, משקם, בתוך הקהילה, לא שם בקצה העיר; מקום עוטף, מחבק. המטרה שלנו צריכה להיות אחת – להשיב את מתמודדי הנפש לקהילה, לחיים, למשפחה, לא לבודד אותם מאחורי דלתות סגורות כסוג ב'. זה מה שצריך לעשות גם פה, וביתר שאת. זו החובה המוסרית שלנו.
חברים יקרים, את המצוינות הזו שעליה דיבר הרבי, את האור הגדול שבוקע מתוך הקושי, פגשתי באופן אישי ומטלטל אצל הלוחם בוריס ברוך שטונדה. פגשתי אותו לראשונה במהלך המלחמה. הוא שכב במיטת בית החולים קטוע רגל, כאוב, אבל עם רוח של אריה בעיניים. ישבנו ודיברנו. הוא דיבר איתי אז על הגאווה של להיות לוחם, על הזכות להגן על הארץ. הוא חייך חיוך רחב כשסיפרתי לו שיש לי עשרה ילדים. גם לי יהיו עשרה, הוא אמר, והבטיח לי שם בחדר: לימור, את עוד תרקדי בחתונה שלי. הבטיח וקיים. השנה זכיתי לסגור את המעגל המרגש הזה. עמדתי נרגשת עם דמעות בעיניים בחתונה של בוריס ובת זוגו אנה. הדבר שהכי תפס את ליבי היה המעגל שסביבם. סביב החתן והכלה היו חברים רבים, גיבורים מצוינים בפני עצמם, קטועי גפיים ופצועים, שרקדו שם את הניצחון של הרוח על הגוף. הם רקדו את החיים.
ביום הזה, מהכנסת בירושלים, אני מצדיעה לבוריס ולאלפי הגיבורים המצוינים שלנו בגוף ובנפש. כמו אצל יעקב אבינו, המאבק שלכם הוא מקור הברכה שלנו. אתם ההוכחה החיה לנחישות ולגבורה של עם הנצח, והנחישות והגבורה הזו לעולם תנצח, בעזרת השם. תודה.
735 מילים של לימור סון הר מלך. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.