יום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה. אדוני יושב-ראש הישיבה, חבריי חברי הכנסת, כבוד השר, מכובדיי כולם, שקט. צפצוף. ועוד אחד. חושך. צפצוף. דמות אדם. צפצוף, ואז שקט. ככה זה התחיל, ככה זה מתחיל – קודם שקט ואז צליל אחד שמבשר: החיים השתנו מעכשיו ולתמיד. לפעמים זה צפצוף של המוניטור בבית החולים, לפעמים אלו קולות בראש שמבשרים המלחמה שינתה הכול. ואז נפתחת דלת לחיים חדשים. בוועדת העבודה והרווחה בראשותי אני זוכה לראות אותה נפתחת בפניהם: הפצועים בגוף ובנפש בתהליך השיקום, שעושים כל מה שהם יכולים כדי לצעוד בחזרה לחיים. אני רואה אילו מטענים אדירים ורחבים מתווספים לפצוע מרגע שהוא יוצא מבית החולים, מרגע שהוא יוצא משדה הקרב.

בין שתי מזוזות הדלת צריכים לעבור, מלבד הפצוע, אנשים רבים וטובים שבדרך כלל נשכחים: הורים, אחים, אישה וילדים – אנשים שעולמם היטלטל, שמשנים את כל שגרת חייהם בגלל הפציעה, שמתמסרים בכל נפשם עבור האהובים שלהם ועבור בריאותם הנפשית והפיזית. בני המשפחה לעיתים קרובות שוכחים את עצמם במסע הארוך הזה. הדלת לחיים החדשים לא נפתחת בפניהם. הם מלווים בכל צעד ומשום מה נשארים מאחורי הקלעים.

המדינה, לצערי, לא מכירה במשפחות, במי שסוחב את האלונקה שעליה שוכב הפצוע וצריך בעצמו סיוע. קולן של המשפחות לא נשמע. אין להן פרוטזה, אין להן אבחון פסיכיאטרי או אחוזי נכות. אתמול בכנסת קיימנו כנס של השדולה למען משפחות הפצועים בראשותי ובראשות חבר הכנסת חילי טרופר, ובו ביקשנו להביא את קולן של המשפחות נוסף לקולם החשוב של הפצועים. אני מבקשת להביא פה את דבריה של אביטל שינדלר שאמרה בכנס. בעלה של אביטל, עמיחי, נפצע אנושות בכרם שלום, ומאז היא שותפה, ולמעשה מובילה, את הפורום ואחר כך את עמותת "חברות ברזל" של נשות הפצועים. ואז היא אומרת כך, בין יתר הדברים שהיא אמרה וכל יתר הפצועים וההורים של הפצועים אמרו.

לפני שנתיים עמיחי בעלי נפצע אנוש בביתנו בכרם שלום כשמחבלים פוצצו מטען חבלה על הדלת של הממ"ד בזמן שאנחנו וששת ילדינו נמצאים בתוכו. מאז אותו רגע עברו יותר משנתיים. בהתחלה היינו בהישרדות: שישה ילדים שנמצאים באילת, בעל שנמצא בטיפול נמרץ, אחר כך בשיקום, ואני מנסה להיות פה ושם ושם ופה, צועדת לידם במסע. עוד מתאוששת מכל התקופה שהייתה פשוט שקופה – אישה שדאגה לבעל ולילדים בלי הפסקה, ואת עצמה היא פשוט שכחה.

אביטל, נשות הפצועים, משפחות הפצועים כולם, אחים, הורים, ילדים, אתם לא לבד. אני אמשיך להשמיע את קולכם יחד עם הקולות של הפצועים היקרים שלנו. אני אמשיך לבקש את מיצוי זכויותיכם, אמשיך לדרוש ואמשיך לקדם את ההכרה בכך שאתם חלק מהמסע, ומשכך, עליכם לקבל מענים נפשיים כמו יקיריכם הפצועים. יש כאן תא משפחתי אחד, וצריך לזכור את זה.

אני רוצה להוסיף עוד דבר אחד. אני שומעת משפחות שכולות, שומעת פצועי צה"ל, שומעת את פצועי כוחות הביטחון ואת נפגעי פעולות האיבה, שומעת פדויי שבי, הורים של חטופים חללים, שומעת אזרחים עם מוגבלויות. כולם, כולם, כבוד השר לשעבר, בלי יוצא מן הכלל, מדברים על הוועדות הרפואיות, בין שהן מתבצעות בביטוח לאומי ובין שהן מתבצעות במשרד הביטחון. כולם מדברים על כך שהן ועדות אנטי-שיקומיות, שכל מה שצריך להוכיח שם זה כמה הפונה מסכן וכמה הוא לא מסוגל – לא לעבוד ולא לעשות כלום; כל הזמן רק צריך להוכיח כמה הוא לא, לא כמה הוא כן, לא לאן הוא שואף. זה לא ועדה שיקומית. הבשורה שצריכה לצאת מהבית הזה, בוודאי ביום הזה, זה תיקון המצב – זה להפוך את הוועדות לשיקומיות, לא פוגעניות, לא משפילות, ואנחנו בעזרת השם נעשה את השינוי הזה. תודה.