יום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב בראש, אדוני השר, האמת היא שקצת חבל לי שחברי עמית הלוי היה צריך לשים את הדגשים ביום הזה של פצועי צה"ל על דברים שאולי הם נכונים – על אל-ג'זירה ועל אונר"א. אם יישאר זמן, אני אגיד גם על זה משהו.

קיבלתי אתמול פוסט והחלטתי שאני אקריא אותו כאן. לפני זה אני ביקשתי – הפוסט הוא מדוד, אח של רועי חיים, הגיבור שלנו, תושב אופקים. ב-7 באוקטובר הוא שמע את יריות המחבלים שעברו 150 מטר מאיתנו, ובלי להסס יצא, נלחם והציל חיים רבים. ב-7 באוקטובר רועי חיים ואנחנו איבדנו חברים רבים. עוד באותו הלילה רועי חיים חזר ללחימה, ומאז הוא נלחם ללא הפסקה – נלחם בתוך רצועת עזה, בהתחלה כלוחם בטנקי ברק, יצא לקורס מט"קים מזורז וחזר כמפקד טנק בגדוד 52. רק לאחר כמה ימים הוגדר כפצוע קשה מאוד, ומאז אנחנו ברכבת הרים ובמסע מטורף. היינו ארבעה חודשים בטיפול נמרץ בסורוקה, הוא עבר כתשעה ניתוחים בראש, וכרגע כבר למעלה משנה אנחנו בשיקום נפגעי הראש בתל השומר.

וככה הוא כתב לי ביום ראשון, לי ולאחרים, וזה מכתב לא פשוט, גם לא לי וגם לא לאחרים: יום ההוקרה לפצועי צה"ל, יום הולדת לרועי חיים שלנו, שנה שנייה כבר. יש לי מלא מה לרשום על מה רועי חיים שלנו עובר, מה המשפחה עוברת, על פציעת ראש ואיזה מסע מטורף ורכבת הרים מטורפת זאת, על אמונה, אופטימיות, אבל את כל זה אשאיר למילים של אימא שלי היקרה.

אני רק רוצה להגיד ביום החשוב הזה שיש אווירה בעם שלנו שנגמרה המלחמה. החטופים חזרו, ברוך השם, הפסקנו להילחם – בסוגריים, סוג-של – וחזרנו למריבות הרגילות, וכולם משפרים עמדות לפני הבחירות. רוצה לזעוק שהזוי, הזוי, הזוי שלמעט שר אחד ומעט חברי כנסת שאיתנו בקשר, מעטים חברי הכנסת שהגיעו פעם אחת לבקר את רועי חיים שלנו. הייתי בטוח שהיום הזה לפחות הם ימלאו את השיקום בעלייה לרגל, או לכל הפחות יעלו פוסטים של הזדהות – בסוגריים, נשבע לכם שעברתי וחיפשתי – אבל מסתבר שזה באמת לא מזיז להם. יותר מעניינות הפוליטיקה המעפנה והמריבות האין-סופיות.

אני רוצה להגיד בתור אח של אחד מהפצועים הקשים של המלחמה הזאת, ולא רק בשמו אלא בשם כל הפצועים: אין נושא חשוב יותר כרגע מכל פצועי המלחמה, פצועי הגוף ונפש. מדובר על מספר עצום שמעבר למלחמה היום-יומית על החיים עצמם ועל הדברים הכי פשוטים, אנחנו פשוט במלחמה מול הביורוקרטיה האטומה של ועדות הכנסת, מול צה"ל, משרד הביטחון, מול בתי החולים. באיזה עולם משפחות צריכות להיאבק כדי שהלוחם שלהם, שנפצע עבור המדינה, יוכל להישאר לשיקום בבית חולים?

שר הביטחון, שר הבריאות, איפה אתם? איך אפילו פעם אחת לא ראיתי אתכם במסדרונות השיקום? וגם כשמגיעים אליכם לוועדות בכנסת אתם לא נמצאים. אני רק אגיד, אני ראיתי שם גם את שר הבריאות אוריאל בוסו, ואם אני לא טועה, אני חושב שגם את שר הביטחון. אני נמצא שם, ואותם כן ראיתי. את שר הבריאות ראיתי כמה פעמים, לשעבר או לעתיד, אוריאל בוסו.

זה צו השעה לחוקק חוקים לקצת ביורוקרטיות, למנות פרויקטור לפצועים, לצאת מהמשרדים ולראות איך אתם עושים הכול למען אלה שנתנו את הגוף והנפש שלהם עבור המדינה, למען המשפחות שלהן, שהן במלחמה אין-סופית על החיים שלהם, אבל צריכות במקביל להילחם בעוד אלף מלחמות אחרות.

לא הגיוני שפצועי הנפש מתאבדים אחד אחרי השני ואנחנו כמדינה עדיין נסחבים בזחלת של ועדות וטיפולים. זאת קריאת השכמה לא רק לנבחרי הציבור אלא לכל עם ישראל: תדעו שאנחנו עדיין פה, עדיין נלחמים יום-יום, דקה-דקה, ועדיין צריכים אתכם איתנו כמו בהתחלה, כי לנו זה רק נהיה יותר קשה.

חשוב לציין את כל האנשים הטובים שבאים יום-יום כבר שנתיים, שמים את כל עיסוקיהם בצד ורק באים ללוות ולתת למען הפצועים; אין ספק שהמסע שלנו יותר קל בזכותם. וכמובן, לאותם חברי כנסת בודדים שכל הזמן נמצאים ומחפשים איך לעזור, תודה. אשמח לשיתופים ולהעלאת המודעות.

תודה. אדוני היושב בראש, אני יודע שהנושא הזה קרוב אליך.

אני גם יודע מה אתה עשית בשביל זה, גם כשר. אני מקווה שכל אחד ואחד מאיתנו – אני אומר לך, אני מנהל פה בכנסת כמה ועדות משנה של כוח אדם בוועדת חוץ וביטחון על פצועי הראש. זה אתגר בלתי מפוצח במדינת ישראל. יש לנו עוד הרבה מה לעשות. אני חושב על הלומי הקרב – זה אתגר בלתי מפוצח.

ישב אצלי עכשיו במשרד קצין במילואים רזי ברבי מניר גלים. התרשמתי ממנו. הוא מהנדס, והוא בא לאחת הוועדות שניהלתי בשביל לייצג את הטיפול שלו בחיילים באופן קבוע. החיילים שלו חוו אירוע מאוד קשה במלחמה הזאת, בחודשים שהם שירתו. הוא כבר טס לארצות הברית לראות מה עושים שם. מסתבר שבארצות הברית, אחרי שאתה באינטנסיביות כזאת של לחימה, אתה יכול להיות בתוך חודשיים באינטנסיביות, ואז חייבים להוציא אותך.

אני אומר את זה, ואם אני צריך קצת לסכם, אני אשים את הדגש. כמו שדוד אמר פה, אני חושב שאנחנו עוד לא מבינים מה עברו המשפחות של הפצועים עצמם, אלה שגם משוקמים, אלה שבאחוזי נכות. אני הייתי אתמול בערב מרשים שארגן אגף השיקום של משרד הביטחון. אתה רואה אנשים בכיסאות גלגלים – האמת, אתה שואב מהם כוחות, אבל אתה מבין שבאותו זמן הילדים שלהם פוגשים אבות אחרים, הנשים שלהם פוגשות בעלים אחרים. אלה אנשים אחרים גם מבחינת המגבלה הפיזית.

כל אלה שאנחנו מדברים עליהם כתופעות הקרב, כתעוקת קרב, כהלומי קרב, אלה תופעות שקשה לנו לראות אותן, אבל כשאתה קצת צולל לתוכן, אתה מבין שיחד עם העולם שלהם, השתנו העולמות של כל הסובבים אותם – של הילדים שלהם, של הנשים שלהם, של ההורים.

אני מסכם, אדוני. אני מקווה שגם ביום הזה, וגם כשאנחנו מחוקקים פה כל מיני חוקים אחרים, נזכור את החובה שלנו כלפיהם.

שלפחות כלפיהם נפגין אחדות גדולה יותר. תודה.