יום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב בראש, כנסת נכבדה, אתמול דיברתי וציינתי שהיה כאן כנס מאוד מרשים של חברת הכנסת מיכל וולדיגר וגם של חברי חבר הכנסת חילי טרופר ליום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה.

ברשותכם, קצת מהניסיון שלי. לדעתי, מי שניהלה את הדיון אתמול כשדיברתי הייתה חברת הכנסת לימור סון הר מלך, וקצת דיברתי על הפצועים. ואנחנו צריכים ממש להוקיר את האימהות, "אימא לביאה", מיכל אסבן ופורום נשות הפצועים – נשים באמת מדהימות, פורום שהוקם בעקבות פצועי חרבות ברזל. אף שהן מתמודדות יום-יום גם עם הילדים והבעלים הפצועים הן החליטו, קבוצה של נשים - - -

חברות ברזל.

ואני אגיד לך שעל אף זאת הן הבינו – הן לא באו רק לשנות, הן באו לוועדה לקידום מעמד האישה לשבעה או שמונה דיונים לא רק כדי לשנות לעצמן. הן הבינו שהן חייבות להציף את המציאות שבה - -

בדיוק. - - שבה הן נמצאות, וגם הילדים. אני אגיד לך שבפעם הראשונה שניגשנו לדיון, גילינו שמשרד החינוך בכלל לא התייחס לילדים הפצועים. היה להם חוזר מנכ"ל על ילדים של מילואים, והיה להם חוזר מנכ"ל על ילדי הקבע, אבל לא היה חוזר מנכ"ל והנחיות לגבי ילדים של פצועים. זה עוד יותר קשה, תחשבו – אבא פתאום חוזר בלי גפיים, אבות שפצועים קשה מאוד בראש, אבות ששנה ויותר נמצאים בבתי חולים, חלקם נמצאים באשפוז יום. קודם כול, הילדים האלה – אני כל כך שמחה שמשרד החינוך לקח את זה ברצינות, והיום אני יכולה להגיד לכם שנותנים גם חונך אישי ומעטפת, ושמים על זה דגש, ולא מדלגים על הילדים האלה. הם מתמודדים התמודדות רצינית.

זה בזכות כולנו ביחד. תודה רבה לך.

נכון. ואני אספר לך, אדוני היושב-ראש, שעדיין יש דברים שלא נפתרו. למשל, כשחייל יוצא מאשפוז – באשפוז הוא עטוף ברופאים, אחיות ובמעטפת שלמה, וגם אם האישה צריכה ללכת להתקלח או שהאימא והאבא צריכים לצאת לכמה זמן, אז זה בסדר. אבל כשהם הולכים לאשפוז יום, אני רוצה להגיד לך ששם הייתה תקלה נוראה. באשפוז יום, והרבה פעמים זה גם בתוך הבית, צריכים להיות סביבם ואיתם, ואחר כך צריך ללכת איתם לבתי חולים ולטיפול. הם לא קיבלו אובדן הכנסה, והם היו מאבדים גם את הפרנסה. אז מה, הם צריכים לשלם על זה? גם הם חירפו את נפשם, וגם הם צריכים לשלם מהכיס שלהם על אובדן הכנסה?

אני אגיד לך שהצלחנו להשיג שלושה חודשים באשפוז היום, באמת בזכות בחור יוצא דופן בשם אור, מצה"ל, ראש מערך הפצועים. אחר כך גם לימור לוריא נכנסה לתמונה. אבל אני אומר לך, אנחנו חייבים עדיין לשנס מותניים, לבקש ולדרוש: כל עוד האנשים האלה צריכים להיות ליד הפצועים ואיתם, צריך לעזור להם.

בדיוק, הם בקרב יום-יומי. הם בקרב יום-יומי, בדיוק.

ואני אגיד לך, אפילו בדברים קטנים אנחנו חייבים להיכנס לעניין הזה. אני פגשתי פצוע שהוא ואשתו גרים בעפולה. הוא מטופל בשיבא, והוא קטוע רגל אחת והרגל השנייה לא מתפקדת כלל וכלל. היא רוצה לבוא לבקר אותו, אבל אפילו מונית הם לא נותנים לה. היא צריכה לנסוע, אבל עד שהיא מגיעה, היא צריכה לחזור כדי לקחת את הילדים שלה מבתי הספר. לכן הוא אומר לה: אל תגיעי. ואז הבדידות הזאת.

אנחנו יכולים עדיין לשבת, לקיים פגישת עבודה, אני קוראת לכן גם, חברות, אם אתן רוצות, בואו נשב לפגישת עבודה, לטפל בעוד דברים. גם אור, גם לימור, יש להם דלת פתוחה כדי שאנחנו נציף ונעזור לפורומים של הנשים היקרות האלה. הם בקרב יום-יומי. הם בקרב יום-יומי, ואנחנו צריכים להיאבק עליהם.

אבל אני עליתי לכאן, וב-30 השניות שיש לי אני רוצה לומר לכל החיילים ולכל החיילות – פגשתי חיילת, אדוני היושב-ראש, חיילת בת 19 לביאה. לביאה. היא נפצעה, אין לה יד, אבל מה? היא אומרת לי: אני גאה ששירתי את מדינת ישראל, אני גאה שאני משרתת את ביטחון ישראל. ילדונת. אז אני מכאן מצדיעה לכם, כל הפצועים שלנו והפצועות שלנו בקרבות, וכל מי שהיה שם לחרף את נפשו. וכמובן, לחבק את כל נפגעי פעולות האיבה. אנחנו נמשיך, בעזרת השם, לעשות טוב, כי אתם עשיתם לנו ביטחון. תודה.