יום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה, אדוני היושב בראש. חברותיי וחבריי לכנסת, אזרחי ישראל, האורחים שביציע, "השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים."

הדברים הללו, ממגילת העצמאות שלנו, מניחים את הבסיס – לא את הזכות היסודית; לא בגין השואה הקמנו את המדינה. הזכות השורשית, הנצחית, ספר הספרים הנצחי, גם הוא מופיע בפתיחת מגילת העצמאות המוכרת לכולם: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי", הקושאן, כמו שקרא לו ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון. ולאחר שהוגלה העם, כפי שמתואר במגילת העצמאות, כך חזרנו לארץ שלנו, למולדת שלנו, לזכות שלנו וגם לחובה שלנו לבשר מהארץ הזאת, מהמדינה הזאת, בשורה מדינית ורוחנית לעולם כולו.

אבל התשתית, הבסיס, החובה הבסיסית שמופיעה, כפי שקראתי במגילת העצמאות, היא החובה לשמור על שלומם ועל ביטחונם של אזרחי ישראל מול אויבינו הרבים מבית ומחוץ, אם אלו מחוץ הידועים לנו – אולי היום יותר מכול, אבל לא השתנה כלום בהקשר הזה מה' באייר תש"ח, ממרחק של 1,500 ושל 2,000 קילומטר ואף מעבר לכך – ואם אויבים מבית; בין כאלה שמחזיקים תעודת אזרח או תושב ובין אם לאו. זאת החובה שלנו, הכי בסיסית, גם שלנו כנבחרי ציבור, החובה הבסיסית של כל ממשלה, להגן על שלומם ועל ביטחונם של האזרחים.

בהקשר הזה, גם היום הזה שאנחנו מציינים, יום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, נועד בשביל שני הדברים הללו. קודם כול לא לשכוח. זכור ואל תשכח, אדוני היושב-בראש. לא להתרגל. אני אומר את זה לעצמי ואני אומר את זה לכולנו. אם הייתי עושה פה סקר, אפילו לא אלה שנפגעו ונפצעו – אלו שנרצחו ונהרגו. מה השמות האחרונים? אני לא בטוח מה הייתה התשובה, אפילו כאן אצלנו.

אנחנו שוכחים מהר מדי. כשהיינו ילדים, היה נדקר אדם בירושלים – אני יודע – ברובע בירושלים, בעיר העתיקה, והייתה כותרת ראשית; היום אנחנו נשחקים בהקשר הזה. לכן, קודם כול, יום הציון הזה הוא לא לשכוח, לא את האנשים באופן אישי, כפי שאמרה פה חברת הכנסת וולדיגר, והחובה שלנו אליהם, אלה שנפצעו במאבק התקומה הזה, שלא הייתה לו בעצם הפסקה מאז קום המדינה, וכמובן לפני כן; דבר שני הוא לא רק זיכרון העבר ולא רק לשכוח את האנשים, אלא החובה שלנו לעתיד למנוע את מסעות הרצח הבאים.

במובן הזה אני חושב שנכון להזכיר כאן את פורום בוחרים בחיים, אנשים שאיבדו את היקר להם בפעולות איבה ובחרו בחיים, בחרו להנציח את אלה שנהרגו במאמץ עילאי לעתיד. הם איתנו כאן בכנסת, מחוקקים חוקים, פועלים במסדרונות הממשלה, כדי לקיים את החובה הזאת ולדאוג שלא יהיו עוד פצועים ולא יהיו עוד נפגעים.

אני אומר את זה לעצמנו, כי רק בקדנציה הזאת פעם אחר פעם עלו חוקים, ואני אזכיר פה שלושה: גם החוק שנדון היום בוועדה לביטחון לאומי, המכונה חוק אל-ג'זירה, גם החוק המכונה חוק אונר"א, גם החוק לשלילת אזרחות וגירוש מחבלים, ועוד חוקים ארוכים שאנחנו באים ומתאמצים. זאת חובתנו היסודית להגן על המדינה, להגן על ביטחון האזרחים, למנוע פיגועים, למנוע פצועים. החוק מתגלה כמחורר – יותר חור מאשר חוק.

לכן, אנחנו נדרשים שוב ושוב – אני אומר את זה כאן לחברותיי ולחבריי לכנסת, זה לא עניין של אופוזיציה ושל קואליציה, זה עניין של החובה המוסרית הבסיסית שלנו כנציגי ציבור לשמור על שלום הציבור, להקפיד בקפדנות רבה על כל חוק כזה. אנחנו ממש במתקפה. כלומר, אני רואה את מדינת ישראל, הרבה פעמים היא מצטיירת לי כמרחב. יש התקפות, אדוני, מכל המקומות כל הזמן – התקפות דמוגרפיות דרך חוק איחוד משפחות, התקפות ביטחוניות דרך אימפריית הטרור הקטרי.

תקשורתית, מבית ומחוץ, אינטלקטואלית – מכל הבחינות. ואנחנו כאילו עומדים וסותמים את החורים במאמצים. צריך לעשות את זה. זה נכון לגבי חקיקה וזה נכון לגבי שינוי מושגי היסוד גם במערכת הביטחון שלנו ובצבא ההגנה לישראל; לשוב אל היסודות, שגם הם נשחקו וגם הם נשכחו. זאת חובתנו, כמובן, לבצר את ישראל, ללמד את בני יהודה קשת ולדאוג לכך שהפצועים שהיו עד היום – לא נוסיף לרשימה הזאת נוספים. תודה רבה.