ציון יום הזיכרון הממלכתי לדוד בן-גוריון ז"ל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, רבותיי השרים, אנחנו מתכנסים היום לציין את פטירתו של דוד בן-גוריון, מייסד המדינה, ואני רוצה להגיד מילה – קודם כול תודה לחבר הכנסת גינזבורג, ששם לב שלא מציינים את היום הזה, משום מה, בכנסת, ופנה בעניין הזה ליושב-ראש הכנסת. יישר כוח על הפנייה הזאת. אתה יודע, אולי דרכה אנחנו צריכים ללמוד קצת עד כמה חשוב לא לשכוח את האבות המייסדים של המדינה, את החזון של האבות המייסדים.

דוד בן-גוריון עמד בחזית ההיסטוריה ברגעים הקריטיים ביותר של העם היהודי בעת החדשה, והוא לא היה רק ראש הממשלה הראשון או מדינאי מזהיר, הוא היה ציוני שחזונו אז, שהושתת על חזון אבות הציונות והאמונה הבלתי-מתפשרת שלו בצדקת הדרך, התחברו גם ליכולת מעשית להוביל ולהגשים את החזון הזה.

אני רוצה להתמקד בשלוש החלטות של דוד בן-גוריון, עד כמה הן קריטיות לציונות. הראשונה שבהן, וזאת החלטה של דוד בן-גוריון, היא ההחלטה להכריז על מדינה; ההחלטה להגיע לה' באייר ולהגיד: הגענו לשלב, עכשיו מכריזים. היו מחלוקות והיו כאלה שאמרו: זה לא הזמן, ואנחנו לא מוכנים, ואין כאן מספיק יהודים ולא יהיו כאן מספיק יהודים. הוא קיבל את ההחלטה הדרמטית הזאת, ואני חושב שהיא הדוגמה מה זה קבלת החלטות, מה זה חזון ומה זה אמונה בצדקת הדרך. כי אם הוא היה צריך את הנתונים, זאת אומרת, אם אגף התקציבים היה צריך להמליץ באותו רגע, כנראה הוא היה ממליץ שזה לא הזמן, התקציב לא מספיק ולא יספיק, ויש לנו פה בעיה.

הוא ראה את החשיבות בהחלטה, על כל הקשיים שלה, והוא ידע שכשהוא מכריז את ההחלטה הזאת, הוא ידע שהוא פותח במלחמה, והוא ידע מה המשמעות שלה, אבל הוא אמר: זו העת, זו השעה. הגענו לנקודה הזאת באותו יום שישי אחר הצוהריים. הוא ויתר על דברים כדי להגיע לנקודה הזאת.

הוא גם האמין, כשהוא עשה את זה, שמדינת ישראל לא תוכל להתבסס רק על מה שיש, אלא היא חייבת להיות מדינה ששואפת גם למה שראוי שיהיה. היא חייבת להיות לא רק מקלט פיזי לעם היהודי, אלא מדינה מוסרית, חינוכית, יוזמת, חלוצית, שמעצבת כאן חברה חדשה, מגובשת ובטוחה בעצמה, עם חזון של פיתוח הנגב, הפריפריה ושילוב גלי עלייה. אלו לא היו סיסמאות, אלו היו אבני יסוד בחזון שלו.

ההחלטה השנייה שלו במלחמת העצמאות היא ההחלטה להילחם על ירושלים. תראו, אני יליד הארץ הזו, אבא שלי נולד כאן, סבא שלי נולד כאן. הסיפור שאני תמיד מצטמרר ממנו – שמעתי אותו מסבא שלי, שהיה ממייסדיי רחובות: במלחמת העצמאות יושבים בבית האריזה ומתחבאים מההפגזות של המצרים, הוא מספר לי. הנשק המועט שהיה ברחובות – והמצרים התקרבו מאוד.

כן, הם התקרבו מאוד, ורחובות מסרה את הנשק שלה להגנה על ירושלים. אני שואל אותו: סבא, אתם פה, איך אתם יכולים למסור את הנשק שלכם, ומי יגן עליכם? ואז הוא אומר את ההחלטה הזאת שהתקבלה, הוא אומר: בלי ירושלים אין ארץ ישראל. אין ארץ ישראל בלי ירושלים. והציטוט של דוד בן-גוריון: אם לארץ יש נשמה, הרי ירושלים היא נשמתה של ארץ ישראל. והוא נלחם עבור הנשמה הזו, גם תוך סיכון יישובים אחרים, והיישוב עצמו ידע שהוא יעמיד בסכנה יישובים אחרים כדי לשמור על ירושלים.

הנושא השלישי הוא צה"ל. כמי שהקים בעצם את צה"ל, דוד בן-גוריון לא ראה בו רק גוף צבאי הוא ראה בו מוסד לאומי - -

- - בונה חברה, מחנך לערכים, משלב אוכלוסיות ומגן על עצם קיומנו, כי הוא הבין שחלק נכבד מהביטחון הלאומי שלנו הוא הסולידיות הזאת שיכולה להיווצר דווקא בצבא. הוא גם זה שנתן את הפטור לאותם 400 בני ישיבות כשבא אליו החזון איש, ואמר: תשמע, תציל את עולם הישיבות. הוא נתן את הפטור, נתן פטור ל-400 בני ישיבות. הוא לא נתן פטור גורף.

אם הוא היה רואה את מה שקורה כאן היום, אם אני מנסה להבין מה היה אומר דוד בן-גוריון על ההשתמטות הגורפת הזו מצה"ל, באופן גורף, איך הוא היה מקבל את זה? הוא לא היה מקבל את זה. הוא נתן את אותו הפטור כי עולם הישיבות – בעצם בא אליו החזון איש, ואומר: עולם הישיבות בסכנה. לא נשאר כלום, אנחנו אחרי השואה עם שארית הפלטה. אנחנו נמצאים היום במצב שעולם הישיבות, ברוך השם, משגשג ופורח. הצבא הוא בוודאי לא זה שמאיים על עולם הישיבות. יותר מזה, עולם ישיבות ההסדר והלוחמים שלנו שהם בני תורה שנלחמו במלחמה האחרונה הם הדוגמה הטובה ביותר עד כמה אפשר לשלב את הדברים.

ולסיכום, אני רוצה רק לענות לשר פרוש, לשר לשעבר פרוש, שציטט פה את מסכת אבות לזכרו של דוד בן-גוריון, וגם לצטט ממשניות לזכרו, את מה שכתוב במשנה באבות: "שמעיה אומר: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". יהי זכרו של דוד בן-גוריון ברוך.