קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני יו"ר הכנסת, כנסת נכבדה, 55 פצעים יש לנו בלב. משפחות יקרות, אנחנו פצועים ביחד איתכם. כל רגע וכל דקה הנשימה שלנו גם נעתקת, והאוויר לא באמת נכנס לריאות, כי התמונות לא עוזבות אותנו.
אני רואה את החבר'ה הצעירים מהנובה, צעירים ויפים שרק יצאו לרקוד; אני רואה את אנשי הקיבוצים שנחטפו מביתם והשאירו מאחוריהם ילדים ובנות זוג; אני רואה את החיילים שלנו, הילדים שלנו, לוחמים בשדה הקרב כולם בלי יוצא מן הכלל, נחטפים לעזה, מעונים, מוחזקים במחשכים, המוות אופף אותם. הם נושמים מוות. ואיך לא נזעק? איך לא נזעק את זעקתם? איך נעמוד מנגד? איך לא נדרוש את שובם? אין דבר יותר חשוב מהם – לא הגשמה, לא עתידות, לא חזיונות, לא כבוד, לא התיישבות, לא כיבוש, לא השתמטות. אין דבר חד-פעמי, נדיר וקדוש יותר מהחיים. אין דבר חשוב ומוסרי יותר מלהביא את חללינו לקבורה ראויה. לא נקדש את המוות ולא את האדמה יותר מהחיים. אין לו לאדם זכות וחובה גדולה יותר ומשמעותית יותר מאשר להביא חיים ולהציל חיים.
קפצנו ליום הארור הזה, קפצנו לאש ב-7 באוקטובר. מי שיכול סיכן את חייו, ומי שיכול תמך מרחוק, ומי שנדרש מוכן היה לסכן את משפחתו ואת ילדיו למען הצלת האחר. ולמדנו שלמרות המחדלים העצומים של המדינה על כל זרועותיה ב-7 באוקטובר, הצבאיות והמדיניות, מחדלים בלתי נתפסים ומחיר דמים עצום, ניצחנו באותו יום, כי רוח האדם ניצחה. ניצח כוח הרצון ואהבת החיים וניצחה הרעות, ניצחה המחויבות שלנו זה לזה. בגלל זה כולם יצאו לקרב, ובגלל זה יכולנו, האימהות, אנחנו, לומר בלב רוטט לילדים שלנו: צאו למלחמה, תעשו הכול כדי להחזיר את החטופים.
אז איך הפכה הזעקה שלנו להחזיר את החטופים לפוליטית? איך מעז אדם, כאחרון האויבים מחוץ למדינה, לכנות את כל הזועקים למען החיים, למען החטופים ולהצלתם "מניפולציה פוליטית"? האם הפוסל במומו פוסל? האם מי שמנהל את המלחמה הזו מצוי בניגוד עניינים? שהרי במשמרת שלו התרחש האסון הנורא, והוא האחראי והוא נושא באשמה.
אנחנו לא צריכים להתנצל על הזעקה שלנו, לא צריכים להתנצל ולא צריכים להסביר. אנחנו זועקים את הזעקה האמיתית. בעולם השפוי והנורמטיבי שבו אני חיה, חטופים, קדושת החיים וחיילים זה לא פוליטי, זה אנושי. זה הבסיס הערכי והמוסרי. לכן אנחנו נמשיך בדרך הזו, גם נזעק וגם נעמוד איתכם, ונמשיך לחנך את הילדים שלנו לערכי הציונות ולרעות, לא להפקרה וכן לאחווה. נקרא בצורה ברורה וחד-משמעית: צריך לסיים את המלחמה. חייבים להחזיר את כל החטופים ואת כל השבויים ואת כל החללים עד האחרון שבהם. מבטיחה לכם שאז תהיה כאן תחושה של ריפוי, תהיה תחושה של החלמה, ואז תראו מה זה הניצחון המוחלט. תודה רבה.
401 מילים של אפרת רייטן מרום. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.