כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, משפחות החטופים, אזרחי ישראל, כמובן אדוני השר חיים כץ, אנחנו עומדים כאן היום נוכח כאב שאינו מרפה; כאב שאיננו אישי ואינו פוליטי, אלא כאב של עם שלם. מאות מבני עמנו, נשים, גברים, ילדים, תינוקות, הובלו בכפייה ובאכזריות לשבי לתוככי רצועת עזה. חלקם, לצערנו, כבר אינם איתנו, חלקם, בחסדי השם, שוחררו, אבל חלקם, לצערנו הרב, עדיין שם.
השאלה שנשאלת כל יום: עד מתי? מה אנחנו עושים כדי שזה יקרה מהר יותר? כחבר קואליציה אני יודע כמה מאמצים רבים מבצעים במבצעים גדולים בצורה מדינית, מודיעינית. הממשלה פועלת, מערכת הביטחון פועלת, ואנחנו מחזקים את ידם. אבל לצד הפעולה עלינו גם לזכור ולומר: לא ננוח ולא נשקוט עד שכולם ישובו.
המאבק על השבת החטופים הוא לא רק ביטחוני; הוא יהודי, הוא מוסרי, הוא קיומי. כך גם אמרו גדולי התורה של דורנו: הראשון לציון הרב יצחק יוסף: מצוות פדיון שבויים היא מהחמורות בתורה. התורה מחייבת אותנו לעשות כל שביכולתנו, גם במחיר, כדי להציל יהודים מהשבי; הרב דוד יוסף, הרב הראשי לישראל הנכנס, הראשון לציון וראש ישיבת חזון עובדיה: שבוי בידי אויב, בפרט אויב אכזר, אינו כמי שאבדה דרכו, אלא כאדם שכל חייו בסכנה מתמדת. החובה ההלכתית לפדותו. ומעל הכול נזכיר פסק הלכה של מר"ן הגאון הגדול הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק וקדוש לברכה, בעת הדיון על גלעד שליט: גם אם יש לשלם מחיר כבד, לא משאירים יהודי בשבי. אין דבר גדול יותר מלהציל נפש בישראל. והוסיף הרב: כל עוד השבוי לא שב, עם ישראל כולו אינו שלם. אלה לא רק פסקי הלכה – זאת תעודת הזהות שלנו. "כל ישראל ערבים זה לזה" זה לא סיסמה, זאת התחייבות. "לא תעמוד על דם רעך" – זאת מצווה אוניברסלית של כל יהודי בכל מקום.
כנסת ישראל ביום הזה אומרת בקול ברור: לא שוכחים, לא מתייאשים ולא מוותרים. בשם התורה, בשם המוסר ובשם העם כולו אנחנו נשיב, בעזרת השם, את כל החטופים הביתה עד האחרון שבהם.
302 מילים של אברהם בצלאל. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.